מצוות תפילה

בתי הדינים לא עסקו רק בשאלות מחודשות, אלא הכוונה בעיקר לבתי מדרש אשר היו מקור של הוראה ותלמוד תורה לכל עם ישראל בדורם.

ואיך למדו ומה למדו ומהו הלימוד מבואר בהלכה. רבנו פשוט העתיק את דבריהם.

אבל מהו הלימוד הזה של אותו בית דין? על מה בדיוק דנו באותו בית דין? הרי בתי הדין הגדולים עסקו בשאלות מחודשות שלא היתה מסורת לגביהן בתושב"ע,

ואילו כאן יש פרוש מקובל שהפסוק עוסק בתפילה,

אם כן מהו הלימוד?

"מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה'' - איך למדו? מה בדיוק למדו?

למה זה לימוד מיותר לדעתך? והלא יש מצוות שנאמרו בתורה שוב ושוב, האם האזכור הנוסף שלהם או המשולש או המרובע או אפילו הרבה יותר מכך, הוא מיותר?

ולפי ההיגיון שלך יש פסוקים מיותרים בתורה.

וברור שחז"ל הוסיפו לימוד נוסף כדי לחזק את קיום מצות התפילה וקיומה במסירות, שהרי בפסוק נאמר: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״.

תודה

התחדד לי עכשיו שהמשפט הראשון בהלכה, הוא המורה על הפירוש המקובל של תושב"ע.

רק עניין אחד לא ברור לי עדיין:

אם יש פירוש מקובל מתושב"ע, איזה צורך יש באותו הלימוד שלמדו באותו בית דין מתישהו לאורך הדורות?

זהו לימוד מיותר.

את האסמכתא של חכמי המשנה אני מבין - רצו לחזק ולהראות את הפרוש המקובל גם בתוך הפסוק,

אולם הלימוד 'מפי השמועה' - מה עניינו?

מה הוא הוסיף על הפרוש המקובל? ואיזה לימוד הכלל הוא היה?

הרי לא מדובר על יג' מידות

1) נכון מאד, בית דין כלשהו חידש דין או לימוד באומה במשך הדורות, וראה הקדמתו של רבנו למשנה תורה שם הוא מונה את בתי הדינין שהיו ממשה רבנו ועד רב אשי.

מה שאמרתי לגבי הלימוד מהפסוק: "ועבדתם את ה' אלהיכם", כוונתי שזהו הפסוק שמלמד על מצות התפילה מן התורה, דהיינו שמשה רבנו קיבל את הפסוק הזה מאת ה' יתעלה ובצידו את פירושו, דהיינו שמדובר במצות התפילה. כך שהראיה הראשונה של רבנו בהלכה נתקבלה מפי הגבורה והועברה לנו על-ידי משה רבנו בהר סיני.

ולכן רק לאחריה רבנו אומר: "מפי השמועה למדו" וכן: "אמרו חכמים" וכו'.

כך על-כל-פנים אנכי מבין.

2.א) מסורת התורה-שבעל-פה לימדה אותנו שהפסוק הראשון שנזכר בהלכה הוא הציווי להתפלל. ובדרך דומה אתה יכול לשאול: איך אנחנו יודעים שפרי-עץ-הדר הוא האתרוג? והתשובה אותה התשובה: מסורת התורה-שבעל-פה שקיבל משה רבנו מאת ה' יתעלה ומסרה לנו, היא זו שלימדה אותנו שמדובר באתרוג ולא בחבוש לדוגמה.

2.ב) חכמי המשנה והתלמוד נהגו לסמוך את דיני התורה לפסוקים בדרך של אסמכתות. הם חידשו את האסמכתא הזו מדעתם הרחבה, כלומר בכוח המחשבה שנתן להם ה' יתעלה, יחד עם ההיכרות המעמיקה שהייתה להם עם ההלכה ודיני התורה, ויחד עם הבקיאות המופתית בפסוקי ספר התורה ובספרי הנביאים והכתובים.

שלושת הגורמים הללו הביאו להתפתחותה של יצירה ספרותית-תורנית-מדרשית.

שבוע טוב הרב אדיר, תודה על התשובה שלך

1. מה הכוונה: 'דינים שנמסרו באומה איש-מפי-איש בדרך כלל לא עד משה רבנו' ? זאת אומרת שאיזשהו בית דין אחרי משה למד זאת איכשהו? אבל בלשון רמב"ם נראה יותר שזהו 'פירוש מקובל', שפירש את המילה 'ועבדתם' והסביר שהכוונה לעבודת התפילה. יש כאן פירוש והסבר למילה בתורה. פירוש כזה, יכול להיות רק מפי משה מסיני, לא? אחרת, אם בית דין היה לומד זאת איכשהו, זה היה בעזרת אחת מ-יג' מידות, או בסברא, וכאן אין לא את זה ולא את זה.

2. בסעיף 2 אתה כותב שהפסוק הראשון הוא הציווי להתפלל - מהיכן יודעים שהכוונה לתפילה? ואתה ממשיך וכותב שהפסוק השני, הוא הלימוד שנמסר איש מפי איש באומה - איזה לימוד? איך הם 'למדו' את זה?

תודה

1) כן.

2) מפי השמועה הם דינים שנמסרו באומה איש-מפי-איש בדרך כלל לא עד משה רבנו. ומפי הקבלה הם דינים שנמסרו באומה איש-מפי-איש בדרך כלל עד משה רבנו. כך נראה לי מסקירה מהירה של רשימת "מפי השמועה ומפי הקבלה" שמביא קאפח בסוף ספר משפטים חלק ב. לגבי "אמרו חכמים" שבהלכה הזו, זה לימוד שחידשו חכמים.

לגבי אופן ניסוח ההלכה, נראה לי כך: הפסוק "ועבדתם את ה' אלהיכם" הוא הציווי שניתן לנו להתפלל לה' יתעלה פעם אחת ביום מן התורה. והפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" הוא לימוד שנמסר איש-מפי-איש באומה, אך הוא בגדר אסמכתא. ואמרו חכמים וכו' זו תוספת של חכמי המשנה או התלמוד, אשר חידשו דרשה.

3) הביאו פסוקים רבים כדי להעמיד לחזק ולעודד את קיום מצות התפילה אשר מבטאת את הקשר הבסיסי של האדם היהודי עם בורא עולם.