דף הבית
מעט עלינו
פורום
מתורת רס"ג
אפיקים
סרטונים
ספרים
עוד
בעלת טעם או שאינה?
ואם כן, מהו לפי הרמב"ם?
דעת רבנו מו"נ חלק שלישי:
[מילה]
וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר.
וכבר חשבו כי המילה הזו היא השלמת חיסרון בבריאה, ומצא כל מפקפק מקום לפקפק ולומר, היאך נעשו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ, עם מה שיתבאר מתועלת אותו העור לאותו האבר.
ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה, הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות72 והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך.
והיות המילה ממעטת כוח הקישוי, ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו, אין ספק שהוא נחלש 74 . ובפירוש אמרו חכמים ז"ל, הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.
וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי. ומי החל במעשה זה? הלא אברהם אשר נתפרסם מפרישותו מה שכבר הזכירו חכמים ז"ל, באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.
ויש במילה לדעתי עוד עניין אחר חשוב מאוד, והוא שיהו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר: סוברי ייחוד השם, להם סימן אחד גופני הכוללם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם, והוא נכרי. לפי שאפשר שיעשה כן כדי להשיג תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזו, ומעשה זה לא יעשהו האדם בעצמו או בבנו אלא מתוך דעה ברורה, כי אין זו שריטה בשוק או כויה בזרוע, אלא דבר שהיה קשה מאוד מאוד.
וידוע גם ערך האהבה והעזרה המתפתחים בין בני אדם, אשר כולם באות אחד, והיא כעין הברית והמבטח. וכך המילה הזו, היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד השם. וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם, ומתחייב בבריתו להיות בדעה על הייחוד להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. וגם זה [שצח] עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.
ושלימות מצווה זו והשרשתה לדורות לא נתקיימה אלא מפני שהמילה בגיל הקטנות, ויש בכך שלוש נקודות חכמה.
הראשונה אלו נשאר הנער עד שיגדל אפשר שלא יעשה.
והשניה שאינו מצטער כצער הגדול, מחמת רכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד ויקשה הדבר עליו במה שמדמה את המעשה לפני שייעשה.
והשלישית שהקטן מעמדו קל אצל הוריו בזמן לידתו, כי עד כה טרם התחזקה הצורה במדמה הגורמת לאהבתו אצל הוריו, כי אותה הצורה שבמדמה מתווספת היא במפגשים, והיא מתפתחת עם התפתחותה, ואחר כך הולכת ויורדת ונמחית. כלומר: אותה הצורה שבדמיון, כי אין אהבת האב והאם לנולד בעת שנולד, כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו נשאר שנתים או שלוש, היה זה גורם לביטול המילה מחמת חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בזמן לידתו אותה הצורה שבמדמה חלושה מאוד, ובפרט אצל האב שהוא המצווה במצווה זו .
והטעם שהמילה בשמיני, מפני שכל חי בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן עד עבור שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות נקבע עניין זה, שבעת ימים יהיה עם אמו וגו', וכאילו הוא לפני כן 'נפל', וכך באדם אחר עבור שבעה נימול, ונעשה הדבר קצוב ולא נחת דבריך לשיעורין.
דעת רבנו מו"נ חלק שלישי:
[מילה]
וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר.
וכבר חשבו כי המילה הזו היא השלמת חיסרון בבריאה, ומצא כל מפקפק מקום לפקפק ולומר, היאך נעשו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ, עם מה שיתבאר מתועלת אותו העור לאותו האבר.
ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה, הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות72 והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך.
והיות המילה ממעטת כוח הקישוי, ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו, אין ספק שהוא נחלש 74 . ובפירוש אמרו חכמים ז"ל, הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.
וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי. ומי החל במעשה זה? הלא אברהם אשר נתפרסם מפרישותו מה שכבר הזכירו חכמים ז"ל, באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.
ויש במילה לדעתי עוד עניין אחר חשוב מאוד, והוא שיהו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר: סוברי ייחוד השם, להם סימן אחד גופני הכוללם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם, והוא נכרי. לפי שאפשר שיעשה כן כדי להשיג תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזו, ומעשה זה לא יעשהו האדם בעצמו או בבנו אלא מתוך דעה ברורה, כי אין זו שריטה בשוק או כויה בזרוע, אלא דבר שהיה קשה מאוד מאוד.
וידוע גם ערך האהבה והעזרה המתפתחים בין בני אדם, אשר כולם באות אחד, והיא כעין הברית והמבטח. וכך המילה הזו, היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד השם. וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם, ומתחייב בבריתו להיות בדעה על הייחוד להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. וגם זה [שצח] עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.
ושלימות מצווה זו והשרשתה לדורות לא נתקיימה אלא מפני שהמילה בגיל הקטנות, ויש בכך שלוש נקודות חכמה.
הראשונה אלו נשאר הנער עד שיגדל אפשר שלא יעשה.
והשניה שאינו מצטער כצער הגדול, מחמת רכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד ויקשה הדבר עליו במה שמדמה את המעשה לפני שייעשה.
והשלישית שהקטן מעמדו קל אצל הוריו בזמן לידתו, כי עד כה טרם התחזקה הצורה במדמה הגורמת לאהבתו אצל הוריו, כי אותה הצורה שבמדמה מתווספת היא במפגשים, והיא מתפתחת עם התפתחותה, ואחר כך הולכת ויורדת ונמחית. כלומר: אותה הצורה שבדמיון, כי אין אהבת האב והאם לנולד בעת שנולד, כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו נשאר שנתים או שלוש, היה זה גורם לביטול המילה מחמת חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בזמן לידתו אותה הצורה שבמדמה חלושה מאוד, ובפרט אצל האב שהוא המצווה במצווה זו .
והטעם שהמילה בשמיני, מפני שכל חי בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן עד עבור שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות נקבע עניין זה, שבעת ימים יהיה עם אמו וגו', וכאילו הוא לפני כן 'נפל', וכך באדם אחר עבור שבעה נימול, ונעשה הדבר קצוב ולא נחת דבריך לשיעורין.