מנהג כיסא אליהו - טמטום שאין לו תחתית

נשאלתי במייל את השאלה הבאה:

לכאורה מקור המנהג די קדום (המאה השמינית לערך) בפרקי דרבי אליעזר. לא מצאתי מי מהקדמונים (גאונים וראשונים) שהזכיר מנהג זה. אולם האחרונים בעקבות מדרש זה ובעקבות ספר הזוהר שאימץ מדרש זה - הביאו כולם את המנהג להלכה. וכך פסק בשו"ע: "נוהגין לעשות כיסא לאליהו שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כיסא אליהו".

וזה המקור בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כט):

"וכך היו ישראל נהוגין למול עד שנחלקו לשני ממלכות, ומלכות אפרי' מנעו מהם את המילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ, ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו, עמד אליהו והיה מתפלל לפני הקב"ה.

אמר לו הקב"ה, (אליהו) טוב אתה מאבותיך, עשו בקש את יעקב להרגו, שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ויברח יעקב שדה ארם. פרעה בקש להרוג את משה, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ויברח משה מפני פרעה. שאול בקש להרוג את דוד, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ודוד ברח וימלט. ללמדך שכל מי שהוא בורח נמלט. עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט, שנאמר ויקם ויאכל וישתה. (ושם) נגלה עליו הקב"ה ואמר לו, מה לך פה אליהו קנא קנאתי. אמר לו הקב"ה, לעולם אתה מקנא. קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.

מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו'".

עד כאן לשון המדרש.

מה דעתך על תוכן מדרש זה?

וכן מה השקפת רבנו בעניין זה?

תודה רבה.

תשובתי:

1) מדובר במדרש פסאודו-אפיגרפי (יוחס בשקר לר' אליעזר) וזה כבר אומר שיש להתייחס אליו בחשד, והעובדה שמדרש זה לא נזכר אצל הגאונים והראשונים מוסיפה חשד על החשד.

2) מצאנו מדרשי מינות נוספים במדרש השקרי הזה שיוחס לר' אליעזר:

2.א) בבראשית (כב, יג) נאמר: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ", ופירש רש"י שם: "נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו – שהיה רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו". כלומר, לפי רש"י האיל רץ לאברהם אבינו כדי להישחט, וברור שתפישה זו היא בגדר הנמנעות, כי אין איל בעולם שירוץ לשוחט שישחטהו. ופירושו גם מנוגד לפשט הפסוק שבו נאמר שהאיל הסתבך בקרניו באחד השיחים ואברהם אבינו בא ונטלו משם. כמו כן, לפי רש"י האיל ביקש לרוץ להישחט, אבל השטן "תקע" אותו בסבך השיחים "וערבבו באילנות" כדי לעכב אותו...

וכל התפישות הללו של השטן כישות מרושעת אשר תכליתה ומטרתה להזיק לצדיקים ולעכב את ישועתם ותשועתם היא הבל מוחלט, כי לא רק שאין שום שטן דמיוני כזה לא בשמים ולא בארץ, והאמונה בקיומו היא אף בגדר עבודה-זרה וכמו שהוכחתי במאמריי על השדים – ישועתם ותשועתם של הצדיקים אינן תלויות בשום גורם חיצוני – "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"! (תה' צה, ז), ולא באיזה שד שטני מטופש ומרושע שחובה לבערו ממחשבותינו.

מקורו הנשבר של פירוש רש"י כאן הוא "פרקי דר' אליעזר", שהוא חיבור שמיוחס לר' אליעזר בן הורקנוס (ר' אליעזר הגדול), אך כבר הוכח בעולם המחקר שחיבור זה כלל לא שייך לו, והוא יוחס בשקר לתנא ר' אליעזר (מזכיר מאד את זיוף ספר הזוהר). למעשה, מדובר במדרש מאוחר בהרבה קרוב למאה העשירית לספירה הנוצרית. ולכן לפי דעתי, אם רבו בו ההזיות וההשקפות הרעות, כמו מדרשים מאוחרים לא מעטים, אין להתייחס אליו כלל ויש לזרוק את כולו לצפרדע המחזור הקרובה לבית ללא שום היסוס.

וכך נאמר בפרקי דחרטא ברטא: "ר' זכריה אומר: אותו האיל כשנברא בין השמשות היה, ובא להתקרב תחת יצחק, והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו, ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות, שנאמר: 'וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו' [בר' כב, יג]". והנני נושא תפילה לבורא עולם, שישמור על שפיותי מכל ההזיות המבחילות הללו אשר מופיעות ברש"י ובשאר המדרשים המאוחרים הללו.

2.ב) בבראשית (כג, ב) נאמר כך: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ", ושם פירש רש"י: "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ – ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".

ומי לא מכיר את המדרש הזה? מי לא גדל על ברכיו? ובו מסופר על אחד השדים הדמיוניים שרוחשים במוחותיהם השוממים של השוטים, אשר הגיע לשרה בטיסה ישירה מהר המוריה כדי לבשר לה שיצחק נשחט, ופרחה נשמתה ומתה. מקור המדרש בפרקי דר' אליעזר (פרק לא), או כמו שאני נוהג לכנות אותו, פרקי דחרטא ברטא, מכיוון שהוא מיוחס לר' אליעזר הגדול בשקר, והוא למעשה מדרש מאוחר בהרבה שנכתב ועובד ושוכתב קרוב לאלף שנים לאחר ר' אליעזר הגדול, והנה מה שמובא במדרש הזה:

"וכששב אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו, מה עשה? הלך ואמר לשרה: הלא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה לו: לאו. אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה. התחילה שרה לבכות, ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה".

וכבר נפגשנו בחלק הקודם עם סמאל, וראינו את הסיפור עם האיל שסמאל ניסה למנוע ממנו להגיע לאברהם אבינו כדי להישחט. ומי שמקבל הזיה אחת, יקבל בקלות הזיות נוספות, בבחינת עבירה גוררת עבירה או בבחינת כדי להחזיק שקר אחד יש צורך בשני שקרים נוספים להעמידו. וכשאני קורא את הדברים הללו אני תמה מהי השוטות הזו?! מי זה הסמאל הזה? וכי יש שדים בעולם אשר תאוות לבם גוררת אותם להרע לצדיקים? וכי יש בכוח אותם השדים להזיק לצדיקים כנגד רצונו של הקב"ה? שהרי משמע מן הסיפור ההזוי הזה שתאוות לבו של סמאל הזה להרע לצדיקים, והוא לא מפסיק לנסות ולהזיק להם, ולעתים אף מצליח...

זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת ששרה אמנו תאמין לאיזה שד דמיוני? וכי היא לא הייתה נביאה? האם ניתן היה לרמות אותה בכזאת קלות? ואפילו אשה רגילה מן השוק אם תאמר לה שבנה מת לא תאמין לך עד שתראה אותו במו עיניה, כי טבע האדם שהוא אינו רוצה להאמין לרעות כל-כך גדולות. וראו לדוגמה את התקווה שיש לאימהות המסכנות של החיילים שגופותיהם בידי האויבים בעזה, ועדיין יש להן תקוה קלושה שמא הם חיים.

כמו כן, מי שמתבונן במקראות יבין, שלא יעלה על הדעת שאכן התרחש כפי שנאמר במדרש, שהרי שרה אמנו מתה בקרית-ארבע, כלומר בחברון. ואם נניח שאברהם אבינו יצא מחברון כדי לעקוד את יצחק בנו, מדוע ארכו לו שלושה ימים עד שהוא ראה מרחוק את הרי ירושלים? והלא המרחק מירושלים לחברון בקו ישר הוא כעשרים ושמונה קילומטר, מרחק של יום אחד בלבד בהליכה בינונית, וכמו שרבנו כותב בפירושו למשנה פסחים (ט, ב):

"חמשה עשר מיל [=קילומטר], והוא שיעור שיהלך אדם ברגליו הילוך בינוני מעלות השמש עד בין הערבים [=ובין הערביים הוא כחצי שעה לאחר חצות היום, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תמידין ומוספין (א, ג), ולכן נראה ברור כי לדעת רבנו שיעור הליכת אדם באותם הימים היה כשלושים ק"מ בהליכה בינונית (ובתלמוד פסחים (צג ע"א) אף מובאת דעה בשם עולא ששיעור הליכת אדם הוא ארבעים ק"מ ליום אחד)]".

אם כן אפוא, מדוע נאמר בבראשית (כב, ד): "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק"? וכי יעלה על הדעת שרק ביום השלישי אברהם אבינו יראה מרחוק את הרי ירושלים? וכי יעלה על הדעת שהוא הלך בקצב של טיול בקניון?

אלא נראה ברור, שאברהם אבינו קיבל את הציווי לעקוד את בנו בהיותו בארץ פלישתים, וכמו שנאמר בפסוק האחרון לפני פרשת העקידה: "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' כא, לד), או בהיותו בבאר-שבע וכמו שנאמר בסוף פרשת העקידה: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (בר' כב, יט).

ועתה יובן מדוע ארכו לו שלושה ימים עד שהוא ראה מרחוק את הרי ירושלים, שהרי המרחק בין המקומות הללו לירושלים הוא כ-70–80 ק"מ, ולכן הגיוני מאד לפרש שהוא ראה בתחילת היום השלישי את הרי ירושלים מרחוק. מכל מקום נמצא, שלא יכול להיות שסמאל הדמיוני הזה בישר לשרה על עקידת יצחק, שהרי בתורה נאמר במפורש ששרה מתה בקרית-ארבע היא חברון, ולא יעלה על הדעת שאברהם אבינו יצא לעקוד את בנו מקרית-ארבע.

אגב, גם רבנו במורה (ב, כו) תמה על המדרש שנקרא "פרקי דר' אליעזר", וכֹה דבריו: "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי ר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו". וכנראה רבנו לא ידע שהוא מדרש מאוחר שנכתב על ידי הוזי הזיות חמורות ביותר או שהייתה בידיו מהדורה אחרת.

ובל נשכח, כי ההשקפה ששרה מתה בסמוך לעקידת יצחק גררה באופן הכרחי להשקפה שיצחק נשא את רבקה והיא בת שלוש שנים! ואין גבול לשוטות ולכיעור שיש בהשקפה זו. והרחבתי בעניין זה במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כה, דוגמה ב)".

2.ג) בשמות (ד, כ) נאמר כך: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ", ושם פירש רש"י: "עַל הַחֲמֹר – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר: 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' [זכ' ט, ט]". ומכיוון שפירושו של רש"י מתיימר להיות פירוש פשטני מוצהר, וכך אכן מבינים אותו כל המינים וצאצאיהם שעוסקים בו, יש לתמוה תמיהה גדולה על ההזיה הזו של רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שיש חמור בעולם שהוא "חמור מיוחד", אשר חי מאז בריאת העולם, והוא ממשיך וימשיך לחיות עד אחרית הימים? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה?

המקור של רש"י לחמוריוּת הזו הוא במדרש-הזיה מאוחר אשר יוחס בשקר לר' אליעזר בן הורקנוס, הידוע בשם: "פרקי דרבי אליעזר", וכך משרבט המחבר שם (פרק ל):

"השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור, הוא [=החמור] שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות, שנ' 'וישכם אברהם בבקר', הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים, שנ' 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור', הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, שנ' 'עני ורוכב על החמור'".

ומחבר המדרש הזה לא ידע ולא יבין, שהרי במשנת אבות (ה, ה) לא נאמר שנבראה בין השמשות אתון, אלא שנבראה בין השמשות פי האתון, ומשרבט המדרש הזה גם החליט שנבראה אתון וגם החליט שהיא המליטה חמור מופלא אשר ימי שני חייו כימי העולם.

פשוט מעשיות דמיוניות שיכולות בקלות להיכלל בסיפורי אלף לילה ולילה.

ומי שמסלף את דברי חז"ל במשנה ומחליט שנבראה גם אתון, וגם מוסיף ומזייף שהאתון הזו המליטה חמור, הוא הוזה הזיות משובש ביותר, וברור שהוא הבין את כל דרשות חז"ל כפשוטן, אלא שהוא אף מסלף אותן ומוסיף להן פרטים "פיקנטיים"... רק עם סכל ונבל...

אין פלא אפוא, שמצא מין את מינו וניעור, ושרש"י התחבר להזיה הזו של מדרש השקר שיוחס בעוול לר' אליעזר בן הורקנוס, בדומה לספר הזוהר שיוחס לרשב"י, ולספר יצירה שיוחס לאברהם אבינו, ועוד ועוד ספרי הזיה מבית תפלותם של המינים שיוחסו בשקר לגדולים.

3) היכן נאמר שמלכות אפרים מנעה את מצות המילה? ואם לא נזכר עניין זה בספרי הנביאים (ולא מצאתי במלכים א פרק טז-יז כדבר הזה), הרי שמדובר בשקר גמור ומוחלט, שהרי לא יעלה על הדעת שרשעות כזו לא תיזכר בספרי הנביאים.

4) המדרש מותח ביקורת על יעקב, משה ודוד, אף שאין זכר לכך שבריחתם הייתה נגד רצון הבורא, אדרבה, למיטב זכרוני בריחתם הייתה על דעת המקום ברוך הוא. לדוגמה בצאת יעקב מפדן ארם גם אביו יצחק ברך אותו וגם הקב"ה ברך אותו, עיין בראשית פרק כח. וגם ביחס למשה רבנו יש פסוק בשמות (ד, יט) שמעיד שבריחתו הייתה על דעת המקום ברוך הוא: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ", משמע שהקב"ה מורה למשה לשוב למצרים דווקא כי מתו כל האנשים, הא למדת, טרם שמתו אי-אפשר היה לו לשוב למצרים. ולגבי דוד אין צריך להוכיח מאומה, שהרי שאול המלך ביקש להרגו כל-כך הרבה פעמים, עד שברור כשמש שלא הייתה לו כל ברירה אלא לברוח במשך תקופה מסוימת.

5) המדרש מותח ביקורת על יעקב, משה ודוד, ואומר שאליהו הנביא "טוב מהם", אולם, בסוף המדרש מסופר שגם אליהו בסופו-של-דבר ברח מאחאב, אז מהי אפוא גדולתו של אליהו והיותו טוב יותר מיעקב, משה ודוד? אין זו אלא סכלות גמורה ומוחלטת, אי הבנה ואי יכולת בסיסית של עריכת השוואה והסקת מסקנות.

6) מה פשר המלים שנאמרו במדרש: "ללמדך שכל מי שהוא בורח נמלט", מה לימוד יש בזה? כל מי שהוא בורח נמלט? וזה כמו לומר "ללמדך שכל מי שהוא בורח אז הוא בורח", פשוט סכלות ועילגות לשון.

7) המדרש אוחז בהשקפת גלגולי הנשמות! שהרי הוא אומר: "קנאת בשיטים" וכו', כאילו אליהו הוא גלגול של פנחס! וזו ראיה חזקה שמדובר במדרש מינות.

8) נאמר במדרש הזה: "אמר לו הקב"ה: [...] וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יחייה את אליהו הנביא לכל ברית מילה עד סוף כל הדורות? שהרי נאמר במדרש במפורש: "עד שאתה רואה בעיניך", וזו סכלות חמורה ביותר. וכן, איך אליהו יכול לראות ולהשתתף בכל כך הרבה בריתות בעת ובעונה אחת? שהרי לפי הזוהר אליהו משתתף בכל ברית וברית, ולכן מייחדים לו כיסא...

9) במדרש נאמר: "מכאן התקינו חכמים", וזה עוד שקר ברור, שהרי היכן חז"ל התקינו את השוטות הזו?!

10) בסוף המדרש מובא פסוק מספר מלאכי כדי להביא ראיה כביכול להזייתם, וכך נאמר במדרש: "מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו'". והוזי ההזיות החליטו שאליהו הנביא נקרא מלאך הברית, אך הפסוק במלאכי (ג, א-ג) כלל אינו עוסק באליהו הנביא אלא במלך המשיח, והנה הוא לפניך:

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [...] וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה".

ורבנו פוסק בהלכות מלכים ומלחמות (יב, ו):

"בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר: "וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר" [מלאכי ג, ג]. ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל: הרי הוא אומר 'וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם... עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים' [עזרא ב, סג]".

כן יאמר בעל הרחמים.