ובכן, כך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ה, ז–י):
[ז] "ומותר לשכון בכל העולם כולו חוץ מארץ-מצרים, מן הים הגדול המערבי ארבע-מאות-פרסה [=1600 ק"מ] על ארבע-מאות-פרסה [דהיינו מדובר בשטח של כ-2,560,000 ק"מ רבוע, ולשם ההשוואה, שטחה של ארץ-מצרים בימינו הוא כמיליון ק"מ רבוע] כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר – הכל אסור להתיישב בה; [ח] ובשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים: 'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד', 'לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ' [דב' יז, טז; כח, סח], 'לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם' [שמ' יד, יג]".
[ט] "מותר לחזור לארץ-מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבשעת הכניסה מותר הוא. ואם יחשוב לישב ולהשתקע אין בו מעשה. [י] ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ-מצרים על-פי בית-דין שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר: 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם' וכו' [ויק' יח, ג]".
למדנו אפוא, שהסיבה לכך שאסור להשתקע במצרים היא שחיתותם המוסרית, שהרי הפסוק שרבנו מעתיק בסוף ההלכות לעיל עוסק בשחיתות המוסרית של יושבי ארץ מצרים: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ", וכמה פסוקים לאחריו מובאת פרשת איסורי העריות. וכך מתאר יחזקאל את המצרים הזימתיים: "וַתַּרְבֶּה אֶת תַּזְנוּתֶיהָ לִזְכֹּר אֶת יְמֵי נְעוּרֶיהָ אֲשֶׁר זָנְתָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (כג, יט–כ).
עוד ייראה לי, שנאסר עלינו להשתקע בארץ-מצרים דווקא מפני שהיא קרובה לארץ-ישראל, כלומר יש בה שתי מגרעות חמורות: האחת, מדובר בארץ שהיא מושחתת מאד מבחינה מוסרית, והאחרת בשל קרבתה לארץ-ישראל עלולה להיות לה השפעה חזקה על עם-ישראל – ולכן הוזהרנו שלא להשתקע שם אפילו זמנית, דהיינו לשם לימוד-תורה או פרנסה או נשיאת אשה. ובמלים אחרות, ייתכן שתהיה ארץ שמעשיה מקולקלין מאד מבחינה מוסרית, אך בשל ריחוקה מארץ-ישראל לא נאסר עלינו בתורה להשתקע בה, מפני שהשפעתה קטנה.
זאת ועוד, נראה לי שיש למצוה זו טעם נוסף: מצרים הינה סמל לשחיתות מוסרית והשקפתית, ולכן נאסר עלינו להשתקע בה לעולם כדי לזכור תמיד את חובתנו להתרחק מכל התועבות והזימות שהלכו בהם הגויים הערֵלים והמושחתים – והואיל וארץ-מצרים הינה סמל לשחיתות מוסרית והשקפתית, נאסר עלינו בתורה להשתקע בה לעולם-ולעולמי-עולמים. ומצוה זו דומה למצות זכירת יציאת-מצרים: כמו שנאסר עלינו לזכור את יציאת-מצרים כל ימי חיינו כדי לזכור את לידתו של עמֵּנו וקבלת-התורה, וכדי לזכור את ימי עניינו וחולשתנו וייסורינו ובכך נסגל לעצמנו ענווה והכרת הטוב – כך נצטווינו שלא להשתקע לעולם בארץ-מצרים כדי לזכור את ייעודנו וחובתנו להיות קדושים ולפרוש מכל תועבות הגויים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (ויק' יח, ל).