נשאלתי כך: מדוע הרמב"ם בהלכות לולב (ח, ט) מתיר בימי הסוכות (למעט יום טוב ראשון) לקיים מצות לולב בלולב הגזול והגנוב? איך ייתכן לברך לאלהים עם לולב גזול או גנוב? כמו כן, הייתכן שהראב"ד יותר מוסרי מהרמב"ם? שהרי הוא פוסק כירושלמי שלולב הגזול – פסול.
תשובה: פסקוֹ של רבנו הוא פסקם של חכמי התלמוד והגאונים, שהרי כלל הוא ש"כל מקום שנאמר 'ופליגא' יצא הנפלג מההלכה", ויש להוסיף ולשאול: אדם שגנב מחברו בקבוק מים מהמקרר האם הוא פטור מלברך עליו "שהכל נהיה בדברו"? אדם שגנב לחם מהמכולת, האם הוא יהיה פטור מלברך עליו "המוציא לחם מן הארץ"? ברור שלא, אלא הוא חייב לברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה אף שהלחם הוא לחם גזול או גנוב. והוא הדין כאן, גם מי שגוזל או גונב לולב מחברו היה ראוי לברך עליו ואפילו ביום-טוב ראשון, אלא שיש לנו בעניין זה לימוד ייחודי, לפיו נאסר עלינו בתורה לקחת ביום הראשון לולב שאינו שלנו, ולכן באופן מיוחד נאסר עלינו לברך על לולב הגזול והגנוב ביום טוב הראשון של סוכות, אך בשאר ימי החג – מותר.
ועתה לדברים שנאמרו בתלמוד הירושלמי (יב ע"א): "תני רבי חייה 'ולקחתם לכם' – משלכם ולא הגזול. אמר רבי לוי: זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה? לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו: אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו". ואין שום ראיה לכך שהתלמוד הירושלמי חולק על דברי התלמוד הבבלי, שהרי הלימוד בירושלמי עוסק במצוה מן התורה "ולקחתם לכם" ואין לקיחה אלא ביום הראשון, ודברי ר' לוי המדרשיים שמובאים בירושלמי לאחר-מכן, נועדו אך ורק לחזק את האיסור ליטול לולב הגזול או הגנוב ביום-טוב.
ולעצם הרעיון לפיו מותר ואף חובה לברך גם על אוכל או לולב גנוב, ובכן, נראה לי שהוא מבטא את יסוד התשובה. כלומר, גם אם אדם חטא לא ננעלת בפניו הדלת לתשובה ולחרטה, וגם לאחר שעשה עבירה עדיין פתוחה בפניו הדלת לקיום המצוות ולשוב בתשובה שלמה.
וברור שהפוחז לא היה מוסרי יותר מהרמב"ם והגאונים וחכמי התלמוד, שהרי הוא היה שוטה רשע וגס-רוח ואף מסופק בענייני הגשמה, ומהשגותיו עולָה דמות של מגלומן וכסיל יהיר, אשר אינו מבין הלכה לעומקה, ואינו יודע מאומה על יסודות הדת המחשבתיים של דת משה.