בראש ספר מלכים (ב, ה–ו) דוד המלך פוקד על שלמה בנו לדאוג לחיסולו של יואב בן צרויה, וכך אומר דוד לשלמה: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו, וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל".
לאחר ששלמה המלך הורג את אדוניהו ומגרש את אביתר הכהן שתמך באדוניהו (שם, יג–כז), יואב בורח כי הוא מבין שהוא הבא בתור, שהרי גם הוא תמך באדוניהו כנגד שלמה. יואב בורח לבית-המקדש ונאחז בקרנות המזבח (שם, כח–כט): "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְיָ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל יְיָ וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ". בניהו מגיע למזבח ומורה ליואב לצאת, יואב מסרב ובניהו חוזר ומספר לשלמה שיואב נאחז בקרנות המזבח ומסרב לצאת: "וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל יְיָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי פֹה אָמוּת. וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי" (שם, ל).
וכך משיב שלמה לבניהו: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי, וְהֵשִׁיב יְיָ אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה, וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם יְיָ. וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר" (שם).
ושאלה קמה וניצבה: היאך הורה שלמה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב בן צרויה בעודו נאחז בקרנות המזבח? שהרי חז"ל ורבנו הרמב"ם פוסקים בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ספ"ה) כך: "אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות, או מבית-דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו – הרי זה ניצול, ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם, אלא-אם-כן נתחייב מיתת בית-דין בעדות גמורה והתראה, כשאר כל הרוגי בית דין תמיד".
ונראה לי שהתשובה על-כך נעוצה בדברי שלמה לבניהו לעיל: "וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי, וְהֵשִׁיב יְיָ אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ [...] וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם יְיָ". ביאור הדברים: כאשר יואב רצח את שני שרי צבאות ישראל: אבנר ועמשׂא, הוא למעשה חטא בחילול השם – שהרי יואב היה מראשי צבאו של דוד ופעל בשמו, ולכן פעולות הרצח המתועב של יואב נתלו בדוד המלך, כאילו הוא זה אשר שלח את יואב לבצע פעולות רצח מתועבות ומרושעות של אנשים נקיים. והואיל ויואב הכתים את שמו של דוד המלך בפעולות רצח מתועבות ושפך דם נקי בעודו משמש כשר בִּצבא דוד המלך – הרי שבזה הוא חילל את השם, כביכול משיח ה' הורה לרצוח בעוול נקיים. והואיל ויואב חטא בחילול השם, שלמה פקד להורגו במזבח משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", כדי להסיר חילול השם וכדי לנקות את בית אביו מן הדמים שיואב שפך.
ואחתום בתשובתו המפורסמת של רבנו בעניין תפילה אחת, שבה הוא קובע שניתן לדחות דברי תורה כדי להסיר חילול השם, וכֹה דברי רבנו (בתרגום קאפח, אהבה, עמ' קצז):
"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...] כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מילה במילה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח הציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משׂוֹחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא [=שליח הציבור] מברך כמעט ברכה לבטלה, כיוון שאין [איש] מאזין להם [...] ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], כל-שכן בתקנת התפילה [שתוקפה מדרבנן], ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג".