לאחרונה פגשתי בלדי דרדעי כאן בחו"ל, ובמהלך השיחה שלנו הוא אמר לי שכשהוא מתפלל ולומד תורה הוא לא יכול לבטא עברית באופן הבלדי המקורי, והוא יכול רק לבטא עברית עם ההגייה הישראלית הרגילה. שאלתי אותם מדוע זה כך, והוא אמר שהוריו שלחו אותו לבית ספר ציוני-דתי. ואז שאלתי אותו ''מדוע אין לבלדים בתי ספר משלהם? אחרי הכל, לכל חסידות מיקי מאוס בישראל יש מוסדות משלהם מהגן ועד הישיבה ומעבר לה, אז למה הבלדים (הדרדעים) אינם זהים? האם הם לא רוצים להעביר את ערכיהם הייחודיים לילדיהם בצורה הטהורה ביותר? האם הם פחות מעוניינים להעביר לילדיהם את זהותם וסגנון החיים העתיק שלהם מאשר החסידים?" בשלב זה הוא אמר לי שהוא לא יודע את הסיבה שהבלדים לא בונים מוסדות חינוך משל עצמם, ושהוא באמת מקונן על המצב העגום הזה
אז בתמימות מוחלטת, ובלי שום כוונה רעה, אני שואל את השאלה הזו לכולכם: מתוך הנחה שהנחת היסוד שלי נכונה, מדוע אכן הבלדים לא בונים מוסדות חינוך משלהם שם הם יכולים ללמד את ילדיהם את הערכים והמסורות ואת אורח החיים שלהם?
זה שיש וויכוחים זה טבעי בכל עדה, ואין בית כנסת אשכנזי או ספרדי שאין בו וויכוחים מרים ביותר.
ברם, הסיבה המרכזית שיש בתי כנסת רבים ליהודי תימן איננה וויכוחים, אלא מפני שרבים מיהודי תימן מעורבים באופן אקטיבי בתפילה ובקריאת התורה (רובם הגדול יודעים לקרוא ולהתפלל בעצמם), ולכן כדי שהבן שלך יוכל לקום לתורה מדי שבת שנייה או שלישית, אתה צריך להתפלל בבית כנסת קטן, אחרת הוא יקום פעם בחצי שנה, וכך תיגרע יכולת לימודו ורכישת הביטחון העצמי שלו בקהל.
אמנם, בתוך בתי הכנסת היו פעמים רבות וויכוחים, גם בתימן וגם בארץ, ובשני המקומות הוויכוחים נבעו בדרך כלל מכיוון שבית הכנסת היה מקום המפלט, כלומר בית הכנסת היה המקום היחיד, גם בתימן וגם בארץ, שבו היהודי התימני הרגיש שהוא "בעל בית", כי בחוץ, גם בתימן וגם בארץ, היהודי התימני מרגיש כזר, כבן חסות, כנספח לאשכנזים ולספרדים, אשר כל הזמן צריך להוכיח את עצמו ולעבוד קשה אלף מונים מן האשכנזי כדי לקבל תנאים אשר יתקרבו לתנאי העבודה של האשכנזי.
תחושת הזרות הזו בארצך שלך, תחושת היוצא דופן, תחושת "בן החסות" הזו, יצרה בתימן, ועדיין יוצרת גם בימינו בקרב התימנים את התחושה שהמקום היחיד שבו הם יכולים לשאת את ראשם ולהרגיש חופשי הוא בית הכנסת, ולכן היה מאד קשה לתימנים להיכנע ולקבל מרות זה מזה, כי כאמור, במשך כל חייהם בחוץ הם צריכים להיכנע ולקבל מרות מזולתם, ובבית הכנסת הם פשוט "התפרקו" כי הם לא היו מסוגלים לסבול את עול זולתם גם במקום היחיד שבו הם מרגישים "בעלי בית".
אמנם, נראה כי במשך השנים האחרונות תחושת "בן החסות" אשר יוצרת גם רגשי נחיתות, קהתה לא מעט, ועמה גם ירדו מאד הוויכוחים והמחלוקות, אך עדיין היא קיימת לעניות דעתי.
כדי לבטא היטב את כוונתי אני אשלח לך תמונה במייל, אשר עליה אתה יכול לומר: תמונה אחת שווה אלף מלים והיא כבר תסביר לך יותר טוב מכל מה שאמרתי לך כאן. איני יכול לפרסם אותה כאן כי יש לה זכויות יוצרים.