איסור לשון הרע הוא חלק מאיסור "לא תלך רכיל בעמיך". זהו לאו פשוט שאין עמו כרת או מיתת בית דין. או במילים אחרות - הוא מן העברות הקלות (הל' תשובה א' ז').
חז"ל הדגישו את חומרת האיסור (לדוג' בבלי ערכין טז; ירושלמי פיאה א), אך המעיין בדבריהם יראה הדברים אמורים באופן של מתן מוסר על דרך הדרש.
הרמב"ם מונה את "בעלי לשון הרע" כחלק מ-24 הקבוצות שאין להן חלק לעולם הבא (הל' תשובה ג' יד').
מדוע ראה הרמב"ם לקבוע לאו שאין בו כרת עם שאר העבירות שעונשן הוא "הַנְּקָמָה שְׁאֵין נְקָמָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה" (תשובה ח' ח')?
הייתי אומר שהרמב"ם כתב את הדברים על דרך האזהרה, אך בהמשך הפרק הוא מסווג איסורים נוספים בדיוק באופן זה ("וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי לְהִתְרַחַק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן"), ואעפ"כ החליט למנות את לשון הרע עם הראשונות.
ובאותו עניין - שופכי דמים - אם לרוצח נפש אין (=באופן מוחלט) חלק לעולם הבא, מה ההבדל בעונשו של רוצח נפשות רבות לרוצח נפש אחת?
אשמח לתובנותיכם המלומדות.
לגבי עונשו של רוצח, אין ספק שייסורי הכרת אינם אחידים, וככל שהאדם מרשיע יותר כך ייסוריו, דהיינו ייסורי הנצח הנפשיים האיומים והנוראיים, גדולים יותר.
ולהבנתי השכל הישר מחייב זאת.
וכֹה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (המאמר התשיעי, ז–ח):
"כשם שגמול אלף זכויות אין לו הפסק, כך זכות אחת אין הפסק לגמולה, וכשם שאין הפסק לעונש אלף עבירות, כך עבירה אחת אין הפסק לעונשה. אלא שהגמול והעונש, אף-על-פי שהם תמידיים למעשה אחד ולאלף מעשים, כל אחד יהיה מצבו לפי ערך מעשיו: מי שעשה טובה אחת או עשר או מאה או אלף, יהיה מצבו בגמול כפי ערך מה שעשה, אלא שהוא תמידי [...] וכן מי שעשה עבירה אחת או עשר או מאה או אלף, יהיה מצבו בעונש כשֵעור מה שעשה אלא שהוא תמידי".
המספר לשון הרע הוא אכן עוון שאין בו כרת, אך בעלי לשון הרע, דהיינו מי שהרגילו את עצמם למידה הרעה הזו, נענשים בכרת. כמו כן, נראה לי שיסוד האיסור הוא במסורת התורה-שבעל-פה, דהיינו שמדובר בקבלה שקיבלו חכמים בעניין זה ממשה רבנו ע"ה.
שלום ניב,
מה שהבאת אלו אכן אזהרות מפליגות מדרשיות שמטרתן להרחיק ולהפחיד את ההמון מן ההרגל המגונה הזה שמשתרש בקלות.
לא מבין מדוע הקשת עליהן, או שלא הבנתי אותך נכונה?
בכל מקרה, יש להביא את ההלכה כפי שהיא מהלכות דעות (ז, ח):
"ואם נאמרו דברים אלו [כלומר דברי גנות שהם בגדר לשון-הרע] בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון-הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".
והנה מעט מן המאמר ״מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?״:
״נמצא, שדבר שנודע לשלושה בני אדם אין באמירתו איסור לשון-הרע! ובתנאי שאין לאדם שמספר אינטרס מיוחד להזיק לאותו אחד שנאמרו עליו הדברים על-ידי פרסום הדבר לקבוצה רחבה יותר של אנשים. ואין לי ספק שהלכה זו, שהיא ככל הִלכות רבנו הלכה תלמודית, הינה לצנינים בעיני חכמי-יועצי-אשכנז, והיא בעיניהם לא פחות מחילול הקודש ומכפירה בעיקר!״.
חשוב ללמוד את ההלכות כפי שהן - בפרט בנושא זה ובמיוחד בימינו - כשאותן האזהרות על דרך הדרש נשתמשות על-ידי הגדוילים המיוזעים בכדי להסיט מהם את האש.
הם תופשים כפשוטן את אותן הדרשות שנאמרו בגוזמה, ועוד שהמציאו עליהן אלף אלפי הפלגות הזויות.
הלכות דעות פרק ז
א המרגל בחברו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט,טז). ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל; לכך נסמך לו, "לא תעמוד על דם ריעך" (שם). צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי.
ב איזה הוא רכיל--זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני: אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם.
https://mechon-mamre.org/i/1207.htm