"ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן מיימון הספרדי [=ההדגשה הזו ייסרה קשות את גאוותם של המינים האירופים גסי הרוח, כיתושו של טיטוס בשעתו], ונשענתי על הצור-ברוך-הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל [=הקטנים והגדולים] – בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על-פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ועד עכשיו.
עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל. אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
ב) בהקדמתו לספר המצוות:
"מאחר שכבר קדם לנו החיבור המפורסם שבו כללנו פירוש כל המשנה [את פירוש-המשנה חיבר הרמב"ם לפני ספר-המצוות וכתבו במשך כשבע שנים מגיל 23 עד 30, את ספר-המצוות כתב כשנה, ובגיל 31 החל לכתוב את משנה-תורה כאמור] [...], ראיתי גם לנכון לקבוץ קובץ שיכלול את כל דיני התורה ומעשיה, עד שלא יִדַּח ממנו נִדָּח, ושאדייק בו במה שמנהגי לעשות, כלומר להימנע מלהזכיר המחלוקת והדברים הדחויים, ושלא אקבע בו אלא הלכה פסוקה, ושיהיה אותו קובץ כולל כל דיני תורת משה רבנו, אשר יש להם צורך בזמן הגלות ואשר אין להם צורך [...]. וכן ראיתי לנכון [...] אחברנו בלשון המשנה כדי שיהא קל לרוב בני אדם, ואכלול בו כל מה שנתקיים ונתברר מדברי התורה, עד שלא תמלט שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה. או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון רחוק, כי מטרתי בו גם הקיצור עם השלמות, עד שיקיף הקורא בו כל מה שנמצא במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ובתוספתא, ופסול וכשר, וחייב ופטור, משלם ואינו משלם, נשבע ופטור מלישבע. כללו של דבר, שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו, כדי ללמוד ממנו [...] ממה שצריך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן".
ג) באיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו):
"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשׂיג את כל תועלתו, כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר.[...] ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים".
"ומטרת הלומדים [=כפי שהיא בימינו ברוב הכוייללים] איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא והמתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקוּל [=שאין בו הכרעה], ופירשוֹ [חכם] אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הֶפְכּוֹ, [אז] הוּזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו. ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים [...] כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה [=הוויכוחים] אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים 'רבנים' ואותה יש לדרוש".
ושם בעמ' קלד:
"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדאד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה [...]. ואל תלמֵּד אלא הלכות הרב ז"ל ותתאם אותם עם החבור, ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך, עיינו עליו במקומו. ואם תאבֵּד את הזמן בפירושין ופירושי סוגיות הגמרא ואותם הדברים אשר פטרנו מהם יֹאבַד הזמן וְתִמְעַט התועלת".
ושם בפתיחת האיגרת:
"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו [את משנה-תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורִי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית [לא כלו ולא יכלו דתן ואבירם, ותמיד יהיו הוזי הזיות רשעים ארורים, אשר יתעקשו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ולהמשיך לכלות את ימיהם בהבל ובריק, תוך שהם תובעים שיממנו את "גאונותם", וכאילו בזכות אלילותם וטומאתם העולם עומד]".
ד) עדות ר' אברהם בן רבנו:
"אמר ר' אברהם [בנו של הרמב"ם]: כיוצא בזה אירע לרבנו הרמב"ם עם אחד [...] שהיה מדמה שהוא עוסק בתלמוד, וכאשר היה נוכח בבית-המדרש נאמרה שאלה בחיבור [=משנה-תורה], ואז פירשהּ הרמב"ם לתלמידים [...] ואותה השאלה נאמר בה משא ומתן בתלמוד, [ואז] העיר אותו העוסק בתלמוד לרבנו הרמב"ם, ורצה להביא עליה [על ההלכה] את מה שנאמר [עליה] בתלמוד, השיב לו הרמב"ם כך: 'אילו הייתה מטרתנו לבאר את החיבור [=משנה-תורה] בתלמוד לא חיברנו את החבור'. וּבָטְלוּ דברי האומר שאין ללמוד את החיבור עד שיבארוהו בתלמוד".
רבנו עוסק בעניין זה בכמה מקומות:
א) בהקדמתו למשנה תורה:
"ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בן מיימון הספרדי [=ההדגשה הזו ייסרה קשות את גאוותם של המינים האירופים גסי הרוח, כיתושו של טיטוס בשעתו], ונשענתי על הצור-ברוך-הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה: כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה-שבעל-פה כולה סדורה בפי הכל [=הקטנים והגדולים] – בלא קושיה ולא פירוק, לא זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על-פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ועד עכשיו.
עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל. אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה-שבעל-פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה' לפי שאדם קורא בתורה-שבכתב תחילה, ואחר-כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה-שבעל-פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
ב) בהקדמתו לספר המצוות:
"מאחר שכבר קדם לנו החיבור המפורסם שבו כללנו פירוש כל המשנה [את פירוש-המשנה חיבר הרמב"ם לפני ספר-המצוות וכתבו במשך כשבע שנים מגיל 23 עד 30, את ספר-המצוות כתב כשנה, ובגיל 31 החל לכתוב את משנה-תורה כאמור] [...], ראיתי גם לנכון לקבוץ קובץ שיכלול את כל דיני התורה ומעשיה, עד שלא יִדַּח ממנו נִדָּח, ושאדייק בו במה שמנהגי לעשות, כלומר להימנע מלהזכיר המחלוקת והדברים הדחויים, ושלא אקבע בו אלא הלכה פסוקה, ושיהיה אותו קובץ כולל כל דיני תורת משה רבנו, אשר יש להם צורך בזמן הגלות ואשר אין להם צורך [...]. וכן ראיתי לנכון [...] אחברנו בלשון המשנה כדי שיהא קל לרוב בני אדם, ואכלול בו כל מה שנתקיים ונתברר מדברי התורה, עד שלא תמלט שום שאלה שצריכים לה שלא אזכירנה. או אזכיר יסוד שממנו תילמד אותה השאלה בקלות בלי עיון רחוק, כי מטרתי בו גם הקיצור עם השלמות, עד שיקיף הקורא בו כל מה שנמצא במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ובתוספתא, ופסול וכשר, וחייב ופטור, משלם ואינו משלם, נשבע ופטור מלישבע. כללו של דבר, שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו, כדי ללמוד ממנו [...] ממה שצריך בכל התורה בין מדאורייתא בין מדרבנן".
ג) באיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו):
"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשׂיג את כל תועלתו, כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר. [...] ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים".
"ומטרת הלומדים [=כפי שהיא בימינו ברוב הכוייללים] איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא והמתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקוּל [=שאין בו הכרעה], ופירשוֹ [חכם] אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הֶפְכּוֹ, [אז] הוּזקק כל אחד מהם לברר את אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו. ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים [...] כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה [=הוויכוחים] אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים 'רבנים' ואותה יש לדרוש".
ושם בעמ' קלד:
"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדאד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה [...]. ואל תלמֵּד אלא הלכות הרב ז"ל ותתאם אותם עם החבור, ואם מצאתם מחלוקת, דעו כי העיון בתלמוד הוא שהביא לכך, עיינו עליו במקומו. ואם תאבֵּד את הזמן בפירושין ופירושי סוגיות הגמרא ואותם הדברים אשר פטרנו מהם יֹאבַד הזמן וְתִמְעַט התועלת".
ושם בפתיחת האיגרת:
"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו [את משנה-תורה] כראוי לו, אין זה אלא בדורִי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית [לא כלו ולא יכלו דתן ואבירם, ותמיד יהיו הוזי הזיות רשעים ארורים, אשר יתעקשו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ולהמשיך לכלות את ימיהם בהבל ובריק, תוך שהם תובעים שיממנו את "גאונותם", וכאילו בזכות אלילותם וטומאתם העולם עומד]".
ד) עדות ר' אברהם בן רבנו:
"אמר ר' אברהם [בנו של הרמב"ם]: כיוצא בזה אירע לרבנו הרמב"ם עם אחד [...] שהיה מדמה שהוא עוסק בתלמוד, וכאשר היה נוכח בבית-המדרש נאמרה שאלה בחיבור [=משנה-תורה], ואז פירשהּ הרמב"ם לתלמידים [...] ואותה השאלה נאמר בה משא ומתן בתלמוד, [ואז] העיר אותו העוסק בתלמוד לרבנו הרמב"ם, ורצה להביא עליה [על ההלכה] את מה שנאמר [עליה] בתלמוד, השיב לו הרמב"ם כך: 'אילו הייתה מטרתנו לבאר את החיבור [=משנה-תורה] בתלמוד לא חיברנו את החבור'. וּבָטְלוּ דברי האומר שאין ללמוד את החיבור עד שיבארוהו בתלמוד".
כמו כן, כתבתי בעניין זה כמה מאמרים, ראה לדוגמה: בתוך ספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמר הראשון: "פסיקת הלכה למעשה לפי משנה תורה להרמב"ם", וכן: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", וכן: "שיקוץ קנייבסקי מכה שנית", ועוד.