יש כאלה - במיוחד בקרב כת מסוימת - המצדדים בכך שאדם צריך לבלות שעה ביום במקום מבודד, ובמהלך הזמן הזה יש לדבר עם אלוהים באופן שבו ידברו עם החבר הטוב ביותר או עם מטפל אוהב. כלומר במהלך שעה זו אדם צריך לדבר עם אלוהים על כל המחשבות שלו ועל כל הרגשות .שלו
הם טוענים כי (במיוחד בימינו - עם כל המתח והטירוף של החיים המודרניים) זהו הבסיס .הטוב ביותר להשגת רווחה נפשית ורוחנית, ושקט נפשי
?מה היה הרמב"ם חושב על פעילות זו? האם יראה תועלת כלשהי בה? האם ישלול אותה ?לגמרי? חלקית
א) ראוי להתפלל ולשוחח עם בורא עולם בכל עת ובכל שעה, ואפילו יאמר "יתברך ענני", ואין ספק שיש לזה תועלת נפשית רבה, כי ברור שהתפילה מסייעת להרגיע את האדם ואף מעודדת בקרבו מידות טובות, כגון הכנעה וענווה.
ב) אם האדם יודע את יסודות דת משה, אין כל חשש שיעלה בדעתו אלהים אחרים.