יש כאלה - במיוחד בקרב כת מסוימת - המצדדים בכך שאדם צריך לבלות שעה ביום במקום מבודד, ובמהלך הזמן הזה יש לדבר עם אלוהים באופן שבו ידברו עם החבר הטוב ביותר או עם מטפל אוהב. כלומר במהלך שעה זו אדם צריך לדבר עם אלוהים על כל המחשבות שלו ועל כל הרגשות .שלו
הם טוענים כי (במיוחד בימינו - עם כל המתח והטירוף של החיים המודרניים) זהו הבסיס .הטוב ביותר להשגת רווחה נפשית ורוחנית, ושקט נפשי
?מה היה הרמב"ם חושב על פעילות זו? האם יראה תועלת כלשהי בה? האם ישלול אותה ?לגמרי? חלקית
א) ראוי להתפלל ולשוחח עם בורא עולם בכל עת ובכל שעה, ואפילו יאמר "יתברך ענני", ואין ספק שיש לזה תועלת נפשית רבה, כי ברור שהתפילה מסייעת להרגיע את האדם ואף מעודדת בקרבו מידות טובות, כגון הכנעה וענווה.
ב) אם האדם יודע את יסודות דת משה, אין כל חשש שיעלה בדעתו אלהים אחרים.
השאלה שלי יותר על רמב"ם כפסיכולוג. האם יסכים שבימינו צורה זו של התבודדות שבה הם מדברים עם אלוהים כמו החבר הכי טוב מותרת לאנשים שיסבלו נפשית אם לא יעשו זאת? האם זה דומה למקרים אחרים שבהם הרמב"ם מאפשר פעולות אסורות עבור אנשים שאינם יכולים להתמודד פסיכולוגית ללא ?פעולות אלה
שנית, רציתי לדעת אם זה עבודה זרה לחשוב על אלוהים, ולהתייחס לאלוהים, כחבר הכי טוב שאנחנו ?יכולים לשוחח עם
אני מסכים עם מה שאתה אומר. אבל האם ייתכן, שכרופא, הרמב"ם היה מסכים כי יש תועלת ?פסיכולוגית להתבודדות העכשווית שלהם
?או שמא הוא אולי אומר שזה באמת עבודה זרה, כי במוחם זה הופך את אלוהים לאדם