אחד מן הפתגמים ששמעתי מזקני וזקנות תימן הוא "אלבצל אזייד מן אלעסל", ובלשון אחר: "עולם בצער". כלומר, מציאות ה"בצל" דהיינו מרורי החיים נפוצה יותר ממציאות ה"דבש" כלומר מטובות העולם-הזה. ברם, רבנו דוחה את הפתגם הזה בשתי ידיו במורה (ג, יב):
"רבות עלה בדמיון ההמון כי הרעות בעולם יותר מן הטובות [...] וסיבת כל הטעות הזו, מפני [...] [ש]ההמון אינם בוחנים את המציאות כי אם באישי האדם לא יותר [כלומר מתארים ושופטים את כל המציאות לפי מה שעובר על בודדים או על מיעוט בני האדם]. [...] אלא, כל מחשבתם רואה מקצת אישי המין האנושי, ומתפלאים על אותו [אדם] אשר אכל את המאכלים הרעים עד שאחזו ראתן, היאך בא עליו ההיזק הגדול הזה והיאך נמצא הרע הזה, וכן מתפלאים על מי שהרבה בתשמיש עד שלקה בסימאון, ויגדל בעיניהם פגעו של זה בסימאון".
כלומר, בני האדם נוהגים להכביר מלים על נזקים שבאים על מקצת בני האדם, ומפליאים את עצמם ואת זולתם, עד שנדמה להם שהמציאות מלאה בצרות ובייסורים, ואף אינם נותנים דעתם לכך שבני-האדם שהם מתארים, הם אלה שהביאו על עצמם את הצרות והיגונות.
סיבה נוספת שמציין רבנו במורה שם, היא האנוכיות שבה לוקים רוב בני האדם:
"[כמו כן] מדמֶּה כל סכל כי כל המציאות למען אישיותו, וכאילו אין שם מציאות כי אם הוא בלבד, ואם אירע לו דבר היפך מה שרצה, החליט ופסק כי כל המציאות רע".
והאמת היא שמציאות העולם היא נפלאה ומופלאה, ואם היינו הולכים בדרכי ה', בדרכי הצדק והאמת והמוסר, הרי שהעולם-הזה היה גן-עדן עלי אדמות. ברם, הואיל ובני האדם בוחרים ללכת בדרכי רשע ותועבות, העולם-הזה הופך להיות להם לגיהינום ולייסורים מתמידים.
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).