כי תשא את ראש

לגבי השאלה השנייה, נראה לי שכבר בעצם המנייה יש עוון מסוים, כי אי-אפשר שלא תיכנס ללבבות מחשבת גאווה של "אני ואפסי עוד". ברם, ברור שלעתים יש צורך למנות את עם-ישראל. לפיכך, עיגנו במנייה הזו את "כסף הכיפורים", ושילבו בה מצוה של תרומת כסף ל"עבודת אהל מועד", כדי להזכיר לעם כי ה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, וזו משמעות הפסוק בפרשת כי תשא שם: "וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְיָ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמ' ל, טז). כלומר, שעם-ישראל יזכור בתרומת הכסף הזו, שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, וכך תהיה בכסף כפרה על כל מחשבת גאווה ושכחת ה'.

והייתי צריך להוסיף לפסוקים לעיל את הפסוק: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם, יד), ואוסיף אותו עתה לתשובה הראשונה.

לגבי הרלב"ג, ובכן, מה אפשר לצפות מחכמי התהו וההבל של אלף השנים האחרונות? במקרה הטוב הם פוסחים על שתי הסעיפים כמו הרלב"ג, במקרה הפחות טוב הם בגדר כסילים גמורים, ובמקרה הגרוע ביותר הם מינים וכופרים ואפיקורוסים.

ישר כח מארי. אך זה עונה לי רק על השאלה הראשונה, לגבי השאלה השניה, מה עניין חצי השקל ומדוע היה להם צורך לכפר על נפשותיהם?

אגב ראיתי שכדבריך כתב רלב"ג בפירושו לשמואל, שם דוד ספר את העם. וזה לשונו:

"והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב, כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו; ועוד, כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו, למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא."

ושימו לב מה כתב בפירושו ל"כי תשא":

"והנה מצאנו שהמספר סבת הנגף במה שנזכר מעניין דוד בצוותו ליואב שר הצבא למנות ישראל ולא ידענו סבת זה העניין בשלמות. וידמה שיהיה זה העניין שב אל עין הרע והסבה בהיזק הנמצא בו, לפי מה שאחשוב, כי כבר יותכו ויצאו מהעין קצת אדים והמותרות אשר ידחה הטבע, עד שכבר ספר הפילוסוף [מי זה?], כי המראה החדשה, אם תסתכל בה האשה בעת וסתה יראה בה כתם דם ישאר רשומו בה זמן מוחש [כלומר, בגלל שהאדים והמותרות בה מתרבים בעת וסתה].

ואלו האדים יתכן שימיתו קצת האנשים בהיותם ארסיים להם ולקלות הפעלותם מהם. וזאת היא מה שאחשוב סבת הנגף המגיע מהמספר ושימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת מפני החלוף אשר בטבע במקבלים המתפעלים מזה. והוא מבואר, שהעין הוא האבר שינזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית ויביא באמצעותו ההיזק אל המוח מצד היותו שכן לו [האם יש לדבריו ביסוס במדעי גוף האדם?!]

ולזה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים, כאלו תאמר אצבעותיהם, כי האברים ההם אין בטבעם שיזיקו בזה הפועל. תמצא זה במה שהיו עושים בהפילם גורל מי יעשה אחת אחת מהעבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר במסכת יומא שכבר היה מוציא כל אחד מהם אצבע והיו מונין כל האצבעות ולא היו חוששין בו.

כי הסכנה כולה היא כשתהיה ההבטה אל פנים כי שם מקומות יעברו בהם אלו האדים בקלות ויוכלו אל המוח, כאלו תאמר העינים לקלות הפעלותם והאף והאזן להיותם פתוחים אל המוח.

ולפי שכבר אמרה התורה "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", למדנו מזה שאין ראוי לפקוד אותם בעצמם כדי שלא יהיה בהם נגף.

ולזה פקד שאול העם בטלאים רוצה לומר שהיה מביא כל אחד טלה והיו הטלאים נמנים ופעם אחרת פקד אותם באבנים רוצה לומר שהיה כל אחד מהם מביא בזק והיו הבזקים הם הנמנים.

ובזה הענין שגג דוד כשצוה ליואב להביא מספר מפקד העם."

נראה לי שהחשש המרכזי הוא מהתדרדרות למידת הגאווה וגבהות הלב, אשר מובילה בסופו-של-דבר לשכחת ה' יתעלה ולפנייה אחר אלהים אחרים, וכמו שנאמר בספר דברים (ח, יד-כ):

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים [...] וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְיָ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

שים לב לסדר הפסוקים:

ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך... ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי... והיה אם שכוח תשכח והלכת אחרי אלהים אחרים...