חסידי בעלזא: אלוהים מלמד אותנו להקריב את חייהם של כמה מאנשינו למען הצלת היידישקייט שלנו.

יישר כוחך וברוך תהיה! קיבלתי את דבריך. אכן נראה אפוא שרבנו כיוון בעיקר לקראים כדבריך. אך מכל מקום, נראה לי שרבנו בהחלט גם מבקש ללמד אותנו משהו על מהות המינות, ולכן הוא נקט בלשון כללי, ועל כך אפרט במאמרי בקרוב.

כמו כן, דינם של הקראים פחות חמור מדינם של המינים לפי ההגדרה בהלכות תשובה (ג, טו), שהרי השיבוש במושגי האלהות וודאי חמור יותר מכפירה בתורה שבעל-פה, אף שדינם הלכה למעשה שווה: "מורידין ולא מעלין".

לפיכך, ראוי ללמוד ממעשיהם של הקראים ושיטותיהם הנלוזות, כדי להבין את שיטותיהם של המינים וצאצאיהם בימינו: ובמיוחד לאור העובדה שרבנו נקט בלשון כוללת "מינים" ולא פירט כמו בהלכות עירובין ויום הכיפורים שמדובר בקראים ובצדוקים, וכן במיוחד לאור העובדה שאנחנו מוצאים נקודות משותפות ברורות.

לא היתה כוונתי להעיר על המאמר עצמו, רק על העניין הספציפי הזה, שדרך הרמב"ם לקרוא גם לקראים מינים. אף שביאר את הגדרתו ל"מינים" בהל' תשובה.

ראה הלכות עירובין פרק ב:

"אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה, ואין מחללין שבת, כגון צדוקיין ובייתוסיין וכל הכופרים בתורה שבעל פה".

הלכות קידוש החודש פרק ב:

משקילקלו המינים, והיו שוכרים אנשים להעיד שראו, והם לא ראו וכו'.

והבאתי כבר את הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א:

"בימי בית שני, צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקיין, מהרה יאבדו - שאינן מאמינין בתורה שבעל פה".

וציינתי גם לפה"מ חולין פ"א מ"ב, שם ביאר הרמב"ם מדוע משתמשים בשם המושאל "מינים".

ותו לא מידי.

אנא הסבר לי ידידי המלומד, מדוע שרבנו יקרא לקראים "מינים"? והלא הם לא מתאימים לשום הגדרה מהגדרות המינים שרבנו פוסק בהלכות תשובה (ג, טו)? ואתה מוזמן לעיין במאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו".

וכי יעלה על דעתך שרבנו, אמן הדיוק והדקדוק, לא ידייק בספרו משנה תורה?

ואשמח אם תביא ראיה לכך שרבנו קורא לקראים מינים במשנה תורה.

ואפילו אם דבריך נכונים ורבנו התכוון לקראים, האם זה אומר שלא דייקתי? האם לפי דבריך העובדה, הנכונה או הלא נכונה, שרבנו התכוון לקראים, סותרת את העובדה הפשוטה שחסידי בעלזא הם בגדר מינים או לכל הפחות צאצאי מינים? וכן שהתנהגותם המחמירה והחיצונית היא סימפטום מובהק של מינות?

ויתרה מכולן, מדוע מדבריך אחי היקר עולה ריח של לימוד זכות לעובדי אלילים?

כמו כן, בקרוב אפרסם מאמר שבו אסביר עוד על מהות המינות, בעיקר בהקשר של עיוות מצות תלמוד תורה, כותרת המאמר תהיה: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה".

למען הדיוק, מה שכותב הרמב"ם "דרך המינות" כוונתו לקראים, שאינם דורשים "וחי בהם" ולא שימות בהם.

ובהרבה מקומות הרמב"ם משתמש בלשון מינות כלפי הקראים (אף שהגדרתם האמיתית אינה כן, אלא "אפיקורסים" או "כופרים בתורה", כמבואר בהל' תשובה), כמו בהל' עבודת יוה"כ: "צץ המינות בישראל" והכוונה לצדוקים.

והסיבה שקראם מינים הוא משום שדינם כדין מינים שמורידין ואין מעלים, כמבואר בפה"מ חולין פ"א מ"ב.

לדעת רבנו זהו סימפטום מובהק של מינות, כמו אותם אלה שמזכיר רבנו בהלכות שבת אשר מתעקשים להחמיר ולא לחלל את השבת אף שמדובר בסכנת חיים, ועליהם רבנו אומר שזו דרך מינות -- כך אלה המינים, אשר מסכנים חיי אדם ומחמירים בהזיותיהם ובחומרותיהם במקום לנקוט בכל אמצעי הזהירות.

המינים הללו הפכו את תפילותיהם וכינוסיהם לאלילות ולמקור של כוח פוליטי וכלכלי, ולכן קשה להם מאד להיפרד ממוקדי הכוח שלהם, מה גם שרבים מקרב הצעירים שלהם עוזבים את דרכם, ולכן הם בלחץ גדול מאד, ורמזתי על העניינים הללו באופן כללי, במאמרי: "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי".