אנשים רבים משמיעים רעש גדול על כך שכל האזרחים הזרים שעובדים בארגונים ישראלים ויהודיים באוקראינה עזבו את הארץ, מלבד שלוחי חב"ד - שנשארו שם כולם, כל אחד ואחד מהם, ומשפחותיהם.
אנשים אומרים שזה מוכיח שחב"ד, באלטרואיזם הייחודי שלהם, מסורים לעם היהודי יותר מכל שאר היהודים, וש'מסירת הנפש' שלהם היא אצילית להפליא, קדוֹשה, ומעוררת השראה.
איך רמבמיסטים צריכים להגיב לזה באופן מקיף?
אין להאמין במינים ובעובדי האלילים לעולם, ואפילו נדמה שמעשיהם טובים, תמיד יש לחפש את נקודת השקר והכזב שבמעשיהם.
כבר הוכח שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה הקדוש-ברוך-הוא סימן לעם-ישראל לעלות ארצה על-ידי עונשים, לכן אני מניח שגם כעת על היהודים באוקראינה להתעורר ולעלות ארצה.
מדובר בתעתוע נפוץ בקרב הופכי תורת חיים לקרדום חוצבים אשר ששים על הזדמנויות כגון אלו -- למסור נפשם -- אף-על-פי שאין צורך ממשי (ואולי אפילו איסור) ובכך להצטייר כצדיקים בעיני ההמון, ואז קל להם יותר להחדיר את מינותם לעם-ישראל שזוהי הרעה הגדולה מכל: לשבש את צלם האלוה של עם-ישראל ולהשמידו אחר העבודה-זרה.