במאמר: "תורה מגנא ומצלא: האם התורה מגינה ומצילה?", למדנו שאסור להפוך את מצוות התורה לסגולות פגאניות כדי להוריד באמצעותן שפע או רפואה וכיו"ב, לפי דמיון ההוזים.
נזכיר אפוא את פסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבָּעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה: שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".
והנה עוד הלכה אשר קרובה לענייננו מהלכות מזוזה (ה, ה):
"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא: שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע [=סגולה] להניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".
כלומר, לא רק הפיכת לימוד התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה מאד, אשר מכרית את האדם מחיי העולם-הבא.
ברם, במסכת ראש השנה (ד ע"א) נאמר כך (לפי גרסת ר"ח ונראה שזו גם גרסת רבנו):
"תניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם-הבא – הרי זה צדקה גמורה [כלומר, היא איננה בגדר מעשה של ניחוש וחבירת-חבר וכפירה בתורה]".
כיצד אפוא יש להבין את הברייתא הזו? ובכן, הדברים פשוטים מאד להבנתי, מי שאומר שהוא נותן סלע לצדקה במטרה שזכות זו תגן עליו מייסורים עתידיים – הרי זו צדקה גמורה, ואין בזה חשש לכפירה בתורה, אף שהדבר לא מומלץ וכפי שהוסבר במאמר שנזכר לעיל בהרחבה. וכך בדיוק נאמר בברייתא: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני", דהיינו בשביל שלא ימותו ממחלות ופגעים בזכות נתינת הצדקה הזו – אך אם הם עתה חולים והוא נותן צדקה כדי שהמצוה תוריד להם שפע רפואה מן השמים, הרי הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה.
ואיך הנני יודע שמדובר דווקא בעניינים עתידיים? המשך הברייתא יוכיח: "האומר סלע זו לצדקה [...] בשביל שאזכה בה לחיי העולם-הבא", דהיינו מדובר במי שאינו עובד את ה' מאהבה אלא במטרה לקבל שכר עתידי בחיי העולם-הבא – וגם זו צדקה וזכות, אף שראוי להתאמץ מאד כדי להתרומם מן הדרגה הנמוכה הזו בעבודת ה' יתעלה, וכבר הרחבתי בכל האמור במאמר המקיף שנזכר בראש, וכן במאמר: "מובטח לו שהוא בן העולם-הבא?".
ואיך רש"י פירש שם? ראו נא: "הרי זה צדיק גמור – אם רגיל בכך". כלומר, רק מי שרגיל לתת צדקה שלא לשם שמים אלא כדי לקבל שכר עתידי או כדי להינצל מייסורים, רק אדם כזה הוא צדיק גמור לפי רש"י! ובמלים אחרות, רש"י מנציח את שפלות המחשבה, ואת עבודת ה' אשר איננה לשם שמים אלא לשם קבלת טובות הנאה, ופירושו מתאים מאד למינים רודפי הבצע.
ואחתום בדברי רבנו בסוף הלכות תשובה על פירושו הנחות של רש"י-שר"י, וכֹה דבריו:
"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה [=שלא ייענשו] וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, [ואז] מגלין להן רז זה מעט-מעט. ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה".