"הסכם יששכר וזבולון" שלום עליכם, רציתי לכתוב בקצרה( מאחר ובהמשך יצא מאמר מורחב בעניין ע"י אור הרמב"ם)

שבוע טוב,

פורסם עתה מאמר בעניין: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?".

עידן, מה שאתה אומר תואם את דברי רבנו בפירושו לפרק חלק, והדברים האחרים שאתה מדבר עליהם, כלומר, הדברים האחרים שהאנשים הבוגרים בגילם (ולא בשכלם) לומדים תורה בעבורם הם כבוד ורוממות.

מה שאני מדבר עליו נמצא בסוף הלכות תשובה, כלומר, שמותר לעודד גם את בני האדם הגדולים שיעבדו את ה' כדי לקבל שכר בעולם-הזה ובעולם-הבא.

אך בשום פנים ואופן, אסור לחלל שם שמים ולתת לבני האדם שכר בעבור לימוד התורה, ואסור בשום פנים ואופן להפוך את התורה כלי לפרנסה, רק לנער צעיר התירו למלמדו לתת לו דינר אחד או שניים כדי שילמד פרשה זו או פרק זה ותו לא.

עיין היטב במאמרי האחרון: "בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה".

למוטי,

לעניות דעתי אינך צודק בהשערתך שסכלי אשכנז הראשונים התירו ליהנות מדברי תורה בגלל שהם חשבו שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, הם עשו זאת לא לשם שמים, אלא כדי להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים במסגרת תורת המינות החדשה שהם הנחילו לעם ישראל. ובמלים אחרות, הם ביקשו למלא את תאוות לבם, ולאחר שסימנו את המטרה הם השחיתו ועיוותו את התורה כדי שתתאים לצרכיהם. וזאת מהות המינות. ראה מאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה".

הגדר של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" אינו מתיר לחלל שם שמים בשום פנים ואופן, אלא לאפשר לאנשים להניח שהם יקבלו שכר בעבור המצוות בעולם הזה, ואז לאט לאט לרומם אותם לעבוד את ה' מאהבה. וכתבתי על כך במאמרי: "בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה".

המחלוקת שציינת בראשית דבריך הייתה קיימת עוד בתקופת בית ראשון, שנאמר: "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מי' ג, יא).

גם אומר שעלינו לסמוך אך ורק על הרשות המחוקקת האחרונה והיא הסנהדרין; הרמב"ם, נותר נאמן במקורותיו לחכמי המשנה והתלמוד, לעומת אחרים אשר ראו את הדברים בהתאם לרצונם.

דוגמה מעניינית הבאת אך אומר שהיא מיותרת מפני שהאיסור להתפרנס מן התורה הוא מאד ברור, על כך ראה "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד), "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?" (חלקים א, ב, ג, ד, ה), וישנם עוד מאמרים אך די לירא ה'.

שלום אחי היקר, בברכת ברוך הבא.

כל הכבוד שהנך נלחם מלחמתה של תורה, ישר כוחך, אכן דבריך נכונים ומבדח לראות כיצד מוצאים לעצמם הכסילים היתרים על סמך אגדות ובקרוב יצא מאמר שלי בנושא.

גם אציין שאין לסמוך על דברי הכסף משנה גם כשדבר אחד או שניים נראים לזכותו, על כך תוכל לקרוא מאמרים באתרינו כגון: "האמנם שולחן ערוך 80 אחוז רמב"ם?".

שבת שלום לכולם

ברשותכם, רציתי להוסיף כמה מילים על דבריו של מוטי לוי

לעמדה המנוגדת לפסיקתו של רבנו, לגבי חובת תלמוד תורה על כל יחיד ועל עם ישראל כולו, ניתן ביטוי קלאסי בדימוי הרווח מאד במסורת האגדית, ואף ההלכתית, של חלוקת התפקידים בין יששכר וזבולון,על סמך דרש על הפסוק בברכת משה לשני השבטים: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך".

"אוהל" לפי הדרש, אינו אלא "אהלה של תורה", אשר האדם "ממית את עצמו בו": זאת תורה, אדם כי ימות באוהל" כיצד יתכן שיששכר יסגור את עצמו באהלה של תורה, וממה יתקיים? הוא יתקיים מ"זבולון בצאתך": זבולון היושב לחוף ימים יצא לעסוק בסחורה ולא יהיה פנוי לעסוק תורה, אבל ברווחיו ממסחרו, יפרנס את יששכר.

נמצאת התורה, מתקיימת בזכות השותפות בין יששכר וזבולון.

אלא שעצם תלמוד תורה, פוסק מלהיות המשימה הכללית של "עם ישראל", של יששכר וזבולון גם יחד, והופך מקצוע של קבוצה מסויימת, וזהו"יששכר", בה בשעה ש"זבולון" אינו אלא אמצעי, כלי ומכשיר לקיומו של "יששכר", שהוא הוא המקיים את התורה.

רבנו, בפירושו למסכת אבות, בהתייחסו למאמרו של ר" צדוק, מרחיב ומעמיק את ההשקפה שביטא בצורה קצרה ופסקנית בהלכות תלמוד תורה. שם לא דן אלא בזכויותיו וחובותיו של היחיד, העוסק בתורה, ואילו בפירוש המשנה, הוא דן בתלמוד תורה כמוסד מרכזי של המציאות הדתית, שהיא גם החברתית של עם ישראל.

אין אפשרות ריאלית מציאותית לקיום דברי החכם שמעון בן יוחי שבקש לקיים טקסטואלית כפשוטו את, והגית בו יומם ולילה, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידם.

ודבר מדהים ומהמם, היא העובדה ההיסטורית הבאה: במאה ה12 אמר רבנו, שאם יראו בני אדם שהתורה היא מקצוע שהאדם מתפרנס ממנו, תתבזה בעיניו, ושכבודה של תורה הוא שתלמיד חכם יפרנס ממלאכתו: ואילו במאה ה16 הרמ"א אומר, שאם הרב יעסוק במלאכה בפני הבריות, תתבזה התורה בעיני ההמון.

כאן מתגלה בצורה קיצונית הניגוד שבין תפישת תלמוד תורה כחובה ומשימה קדושה המוטלת על האדם מישראל, ובין ראיית התורה ככלי ומכשיר בידי קבוצה מסויימת של בני אדם, המבצעים פונקציה למען עם ישראל ומשחררים את העם כולו מן התפקיד של מילוי פונקציה זו, ולא זו בלבד, אלא שכ 100 שנה לאחר מכן אומר הש"ך ומרחיב ומפרש את שולחן ערוך: "וראינו כל חכמי ישראל נוהגים ליטול שכרם מיד הציבור, ואומר אני, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים "עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים", אפילו יודע חכמה ומלאכה ושיוכל ליגע בהם ולהרוויח כדי לפרנס ביתו, בוז יבוזו לו באהבת התורה".

שוב, ידם ומחשבתם המעוותת של חכמי אשכנז וההולכים על פיהם...

שבת שלום ומבורך