מה ההבדל בין כול מה שנכתב כאן לבין מה שמושכים ְמלכים על הנהר לסימן שתמשך מלכותן אותו דבר אלינו להסביר לילדים זה הסימן והשאר תלוי במעשים שלנו ולא מגיה ודמיונות למניהם
וכמו שאנחנו רואים, היהדות האורתודוקסית אכן גדושה בהזיות מאגיות, וכבר החליפה את התשובה לה' יתעלה בהזיות נוספות כגון הכפרות, והסליחות, ועוד.
ובכלל, איך אתה משווה בין מנהג מינים לבין הלכה של תורה-שבעל-פה? וזה כמו להשוות בין עבודת האלילים של הבודהה לבין עבודת הקרבנות במקדש, ולטעון ששני הדברים הם בגדר פולחן, אז מדוע על האחד מתחייבים סקילה ובשני זוכים למצוה? והתשובה, כי כל האחד ציוונו ה' יתעלה, ועל האחר הוזהרנו עליו. והוא הדין לכאן, על משיחת המלכים נצטווינו, ועל מנהגי מינות הוזהרנו.
ולגבי משיחת מלכים על המעיין, ראה במאמר: "סימני ראש השנה", בפרק: "משיחת המלכים כסמל".
ביום שבת דיברתי עם מישהו ששכתוצאה מהארה הדרגתית, כעת רוצה להתרחק מהדת הפגאנית של יידישקייט לעבר הדת האמיתית של היהדות. הוא סיפר לי שהוא תקוע בשני הקשיים הבאים:1) ילדיו הצעירים עשו פרויקטים מיוחדים בבית הספר בנוגע לה'סימנים' בראש השנה, והוא לא רוצה לשבור את ליבם הנרגש ולשלול מהם את הכיף שהם באמת מצפים לו, ושעלו ידברו עם חבריהם. אז הוא מרגיש שהוא צריך להשתמש בפרויקטים שלהם בארוחה - כולל כל השירים והתפוחים והדבש וכו' ו'תפילות' מיוחדות שהילדים הביאו הביתה בהתרגשות מבית הספר, אבל מצד שני הוא לא רוצה לחנך את ילדיו להאמין בזה שטויות פגאניות.
2) בית הספר שבו ילדיו הצעירים לומדים סידר לכל אחד מילדיו להשתתף ב'תשליך' יחד עם כל הכיתה שלהם בטיול כיתתי. והאב מהסס מאוד לשלול מילדיו את ה'הזדמנות' הזו, לפיה ילדיו יהיו הילדים היחידים בכל הכיתות שלהם שיפספסו את הטיול כיתתי, מכיוון שהוא מודאג מהנזק הרגשי שזה יגרום לילדים שלו, והוא מפחד שבטווח הארוך ילדיו ישנאו וימרדו נגד הדרך הרמבמית שבה הוא רוצה לחנך אותם.
מה נוכל לייעץ לאבות כאלה לעשות בדילמות חינוכיות מסוג זה?
הכלל בכל העניינים הללו הוא, שאדם ישתדל לעשות בביתו ככל יכולתו.
ובאופן יותר פרטני:
לגבי הנקודה הראשונה, לעניות דעתי שלא יבטל את הסימנים לגמרי, אך יעשה סימן היכר לכך שלא מדובר בסגולות מאגיות, דהיינו יבטל סימן אחד או שניים מתוך כלל הסימנים. ויתמיד בשאיפתו לבטל סימן כזה או אחר, עד שישאיר רק את הסימנים שממש חשובים לילדים, וממש עלולים לפגוע בשמחת החג. קצרו של דבר, יבער את סגולות ההבל הללו באופן הדרגתי, תוך הסברה וחינוך לבני ביתו שמדובר בסגולות הבל דמיוניות.
בדרך זו, מבטלים למעשה את משמעותן המאגית של הסימנים, שהרי ביטול חלקם מבטא את הפיכתם לסתם עוד אכילה שמתלווה אליה תפילה להצלחה בעניין מסוים.
לגבי הנקודה השנייה, על האב לשלוח את ילדיו לטיול. ולהסביר להם כאשר הם יהיו בני דעת שמדובר במנהג קלוקל ושיש להתרחק מזה. אך כרגע כל עוד בניו אינם בני דעת, לא שייך להילחם עמם על דבר זה, ובמיוחד שהדבר עלול לפגוע בקשר שלו עם בניו ואשתו.
קצרו של דבר, על האב להשלים בבית את החינוך החסר ולהסיר את ההזיות ככל יכולתו, וכמו שהקב"ה האיר את עיניו, כך בעז"ה הוא יאיר את עיני בניו ובנותיו ורעייתו, אכי"ר.
"לאחר מחשבה רבה בעניין זה הגעתי למסקנה שיש לבער את כל העניינים הללו לחלוטין. מי שמתעקש לאכול תפוח בדבש שיעשה זאת בזמנו החופשי, לא במסגרת הסעודה המשפחתית, וכל-שכן שלא בטקס פגאני שמחנך את הילדים להזיות."
מורי אדיר, לאור הערותיך המיידיות, האם זה אומר שהדעות שלך כאן התפתחו במהלך השנה האחרונה? ואם כן, באופן מלא או חלקי? ולמה?
איני מכיר את התפילה הזו רק שמעתי על המנהג השטותי הזה, ומנהג זה רע מאד, ולא רק מפני שהוא מחדיר הזיה סגולית לתוך דת משה שמזכירה את עבודת מרקוליס, אלא גם מפני שנדמה לאנשים שבהשליכם אבנים לתוך המים הם מתנקים מחטאיהם ובכך משקיטים את מצפונם ונמנעים מלעשות חשבון נפש אמתי שבסופו הווידוי והתשובה השלמה לפני ה' יתעלה.
וכל החדרת הזיה סגולית לתוך דת משה מסוכנת ביותר, כי אם מרגילים את המחשבה לקבל את הנמנעות וההזיות, מחשבתו של האדם לא תוכל להבחין עוד בין אמת לשקר, בין השקפת אמת להזיה, וכל הזיה אלילית שאותו אדם יולעט בה תמצא כר פורה לדגור ולהתפתח ולדרדר את אותו אדם לעברי פי פחת.
מה ההבדל בין כול מה שנכתב כאן לבין מה שמושכים ְמלכים על הנהר לסימן שתמשך מלכותן אותו דבר אלינו להסביר לילדים זה הסימן והשאר תלוי במעשים שלנו ולא מגיה ודמיונות למניהם
אני רוצה לומר שחובה לאמץ לקרבנו את האמונה בה' יתעלה שיסייע לנו בדרך האמת, הלא על כך כתב דוד המלך רבות בתילים?
ביום שבת דיברתי עם מישהו ששכתוצאה מהארה הדרגתית, כעת רוצה להתרחק מהדת הפגאנית של יידישקייט לעבר הדת האמיתית של היהדות. הוא סיפר לי שהוא תקוע בשני הקשיים הבאים: 1) ילדיו הצעירים עשו פרויקטים מיוחדים בבית הספר בנוגע לה'סימנים' בראש השנה, והוא לא רוצה לשבור את ליבם הנרגש ולשלול מהם את הכיף שהם באמת מצפים לו, ושעלו ידברו עם חבריהם. אז הוא מרגיש שהוא צריך להשתמש בפרויקטים שלהם בארוחה - כולל כל השירים והתפוחים והדבש וכו' ו'תפילות' מיוחדות שהילדים הביאו הביתה בהתרגשות מבית הספר, אבל מצד שני הוא לא רוצה לחנך את ילדיו להאמין בזה שטויות פגאניות.
2) בית הספר שבו ילדיו הצעירים לומדים סידר לכל אחד מילדיו להשתתף ב'תשליך' יחד עם כל הכיתה שלהם בטיול כיתתי. והאב מהסס מאוד לשלול מילדיו את ה'הזדמנות' הזו, לפיה ילדיו יהיו הילדים היחידים בכל הכיתות שלהם שיפספסו את הטיול כיתתי, מכיוון שהוא מודאג מהנזק הרגשי שזה יגרום לילדים שלו, והוא מפחד שבטווח הארוך ילדיו ישנאו וימרדו נגד הדרך הרמבמית שבה הוא רוצה לחנך אותם.
מה נוכל לייעץ לאבות כאלה לעשות בדילמות חינוכיות מסוג זה?
אני הבנתי שתלמיד משה התכוון שהם תועים ושוגים ונסמכים על הפסוק מתוך סכלות, ומכל מקום, הראיה שהביא תלמיד הרמב"ם אף היא מעניינת ומבדחת.
איני מכיר את התפילה הזו רק שמעתי על המנהג השטותי הזה, ומנהג זה רע מאד, ולא רק מפני שהוא מחדיר הזיה סגולית לתוך דת משה שמזכירה את עבודת מרקוליס, אלא גם מפני שנדמה לאנשים שבהשליכם אבנים לתוך המים הם מתנקים מחטאיהם ובכך משקיטים את מצפונם ונמנעים מלעשות חשבון נפש אמתי שבסופו הווידוי והתשובה השלמה לפני ה' יתעלה.
וכל החדרת הזיה סגולית לתוך דת משה מסוכנת ביותר, כי אם מרגילים את המחשבה לקבל את הנמנעות וההזיות, מחשבתו של האדם לא תוכל להבחין עוד בין אמת לשקר, בין השקפת אמת להזיה, וכל הזיה אלילית שאותו אדם יולעט בה תמצא כר פורה לדגור ולהתפתח ולדרדר את אותו אדם לעברי פי פחת.