רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכות ג-ד:
"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו ."
שולחן ערוך הרב, יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, פרק ד' סעיף ג: "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואפילו עוסק בקדשים וטהרות שאין נוהגים עכשיו במעשה מכל מקום מצות עשה של תלמוד תורה מצד עצמה היא ג"כ גדולה משאר מצות רק שאינה שקולה כנגד כל המצות כולן אלא משום שהתלמוד מביא לידי מעשה כולן שבלעדו אי אפשר לקיימן כהלכתן."
האם הרמב"ם היה מסכים עם המילים המודגשות משולחן ערוך הרב?
אם יורשה לי להוסיף, לפי דעתי רבנו לא היה מסכים לתוספת של שו"ע הרב או איך שתקרא לו, כי הוא מדגיש יתר על המידה את חשיבות לימוד התורה, ומטשטש לעניות דעתי את ערך המעשה, עד שמי שקורא את דבריו עלול לשגות בסופו-של-דבר שלימוד תורה דוחה גם את המצוה כאשר אין מי שיעשה אותה, וכמו שאמר שלמה המלך: "ברוב דברים לא יחדל פשע" (מש' י, יט).
כמו כן, אם תעיין בהמשך דבריו שם תגלה, שהוא מוסיף דוגמאות למקרים שבהם על האדם לעזוב את תלמודו, ובזאת הוא למעשה מגדיר ומצמצם את החובה לעזוב את תלמוד התורה לשם עשיית מצוה. ומטרתם בכל זאת היא ידועה, לרומם את לימוד התורה המהובל שלהם כדי ליהנות מדברי תורה, ולהתחמק מעשיית מצוות חשובות אחרות הדורשות מאמץ וטרחה (כגון גיוס לצה"ל).