הרמב"ם על סגפנות

דומני שרלב"ג לא דייק, כי נכון שיש לקחת את ההכרחי, אך מהו ההכרחי? אם באותם הימים נהגו לישון על מיטות נוחות וכרים מוצעים, והדבר לא היה בגדר מותרות, מדוע שיעקב יענה את עצמו לחינם? אם יש לו במקום קרוב מקום מסודר לישון? אלא ברור, שהייתה סיבה אחרת שבגללה יעקב לא נכנס לעיר לישון, ושם לו אחת מאבני המקום, וייתכן שעליה הוא הניח דבר מה כדי שיהיה נוח לשים עליה את הראש. ולי נראה ברור שיעקב לא נהג כן כדי לסגף את עצמו, כי אין שום מצוה לעשות כן, להיפך, אסור לאדם לאסור על עצמו מה שלא אסרה תורה.

ובצבא גם נהגנו כך לעתים כאשר ישנו בשטח, והנחנו אבנים מתחת לראשנו בעת השינה, ומעל האבן הנחנו דבר מה רך מעט כדי להקל על הנחת הראש, ומי שעייף מאד מן הדרך, האבן נדמית לו כערש של מלכים, ושינתו עמוקה משינת התינוק לאחר שאכל ושבע ודשן.

לדעת רבנו, המקום היחידי שבו ראוי לאדם לסגף את עצמו ולענות את עצמו הוא אך ורק כאשר האדם חרג במידה מסוימת לכיוון מגרעת, וכדי לאזן את תכונת נפשו, הוא הולך לקיצוניות מסוימת עד שנפשו תתאזן ואז חוזר להתנהג בדרך המיצוע.

במקור ממורה הנבוכים רבנו מדבר על יחידי הסגולה, אשר אוכלים רק כדי להחיות את נפשם, כי כל הנאתם היא מן המושכלות, ואיני יודע אם יש אנשים כאלה בימינו, או שרבנו מדבר על השאיפה של בני האדם השלמים, שכל הנאתם תהיה מן המושכלות, והם שואפים כל העת למצב הרוחני הזה.

ברם, ביחס לכלל בני האדם ההולכים בדת משה, התורה התירה לאדם ליהנות מן העולם הזה במותר לו, ואסרה עליו לסגף את עצמו בשום פנים ואופן. ואם תשאל מה ההבדל בין יחידי הסגולה לשאר בני האדם? ובכן, אם אדם משתוקק ליהנות מן העולם הזה במותר לו אסור לו לסגף את עצמו, אך עליו לשאוף שהנאתו בעולם הזה תהיה כמה שיותר מן המושכלות וכמה שפחות מהנאות העולם הזה. לעומת זאת, אם אדם התעלה למעלה גבוהה שבה הוא אינו משתוקק ליהנות מן העולם הזה, והוא לא גורם צער לנפשו כאשר הוא נמנע מענייני העולם הזה, אין בזה כל נזק, כי הוא אינו מסגף את עצמו, אלא נפשו מעצמה הולכת בכיוונים המחשבתיים הרוחניים. והדבר דומה למשה רבנו אשר פרש מן האשה, לא כי הוא רצה לסגף את עצמו בכל מיני סיגופים דמיוניים, אלא התעלותו הרוחנית גרמה לכך שהוא לא השתוקק עוד לחיות עם אשה ולא נזקק לזה.

וחמור מכך, אותם "סגפנים" לכאורה, בדרך כלל הינם התאוותנים והמושחתים הגדולים ביותר, אשר מראים כלפי חוץ שהם "צדיקים וחסידים" מופלאים -- מלאכים עלי אדמות, אך האמת בחדרי החדרים שהם שטופים בתאוות ובזימה. וזו דרכם של חלק מהאדמו"רים אשר בטנם נפוחה כחבית גדולה, וכלפי חוץ מתראים כלפי חסידיהם כסגפנים גדולים, וכמו הסיפור החסידי שציטטת, ואמרתי כי זו דרכם של חלק מהאדמו"רים, כי לרובם אין גם את הבושה ליהנות באופן קיצוני משלל הנאות העולם הזה בפרהסיה כאחרוני רודפי המותרות (לדוגמה טיולים לאתרי סקי בחו"ל מדי חורף, וכיו"ב).