"והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות לכוכבים כמו שביארנו, לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל. [...] ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. [...] והושג בניהול האלהי הזה שנמחה זכר עבודה זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמתי בדעתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרות בביטול העבודות אשר הורגלו בהם ושלא נודעה שם עבודה זולתם".
בני האדם זקוקים לעבודה דתית מוחשית, מעטים מאד הם בני האדם אשר מסוגלים שכל העבודה הדתית שלהם תהא במחשבה. ולכן, הקב"ה השאיר את העבודה המוחשית-הפיזית והפנה אותה לכיוונים חיוביים.
אגב, גם התפילה, במקום אחר במורה רבנו כותב שנתחייבנו בתפילה מפני שאין אנו מסוגלים לעבוד את ה' עבודה מחשבתית, משמע שאילו היינו מסוגלים לעבוד את ה' עבודה מחשבתית -- התפילה הייתה לכאורה מיותרת.
ואיני חושב שיש גנאי בכך שגם עובדי אלילים נהגו לעבוד את אליליהם באמצעים מוחשיים, כי הדגש כאן הוא לא על העבודה, אלא למי ראוי לעבוד. וגם במחשבה, אדם יכול להפנות את מחשבתו לאמונה אלילית, ובזה הוא מחרף ומגדף את ה' יתעלה, ולעומת זאת, כאשר האדם מפנה את מחשבותיו לה' יתעלה הרי הוא מתרומם לשגב קיומו.
נמצא אפוא, שבדבר אחד והוא המחשבה -- אדם יכול להתרומם ולשקוע, ואין זה אומר שהמחשבה בענייני דת האמת פסולה לפני ה' יתעלה רק כי קיימת אמונה מחשבתית גם בקרב עובדי עבודה זרה. אלא הדגש כאמור הוא למי ראוי לעבוד, ולמי ראוי להפנות את כל כוחותינו ומחשבותינו.
"לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני (צורת) העבודות (שהיו נוהגים לעבוד לאלילים) ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו יתברך. "ועשו לי מקדש", "מזבח אדמה תעשה לי", "אדם כי יקריב מכם קרבן ליי" (מו"נ ח"ג, פ"לב).
הבנתי
תודה רבה
הנה הקטע שהתכוונתם אליו:
"והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות לכוכבים כמו שביארנו, לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל. [...] ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. [...] והושג בניהול האלהי הזה שנמחה זכר עבודה זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמתי בדעתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרות בביטול העבודות אשר הורגלו בהם ושלא נודעה שם עבודה זולתם".
בני האדם זקוקים לעבודה דתית מוחשית, מעטים מאד הם בני האדם אשר מסוגלים שכל העבודה הדתית שלהם תהא במחשבה. ולכן, הקב"ה השאיר את העבודה המוחשית-הפיזית והפנה אותה לכיוונים חיוביים.
אגב, גם התפילה, במקום אחר במורה רבנו כותב שנתחייבנו בתפילה מפני שאין אנו מסוגלים לעבוד את ה' עבודה מחשבתית, משמע שאילו היינו מסוגלים לעבוד את ה' עבודה מחשבתית -- התפילה הייתה לכאורה מיותרת.
ואיני חושב שיש גנאי בכך שגם עובדי אלילים נהגו לעבוד את אליליהם באמצעים מוחשיים, כי הדגש כאן הוא לא על העבודה, אלא למי ראוי לעבוד. וגם במחשבה, אדם יכול להפנות את מחשבתו לאמונה אלילית, ובזה הוא מחרף ומגדף את ה' יתעלה, ולעומת זאת, כאשר האדם מפנה את מחשבותיו לה' יתעלה הרי הוא מתרומם לשגב קיומו.
נמצא אפוא, שבדבר אחד והוא המחשבה -- אדם יכול להתרומם ולשקוע, ואין זה אומר שהמחשבה בענייני דת האמת פסולה לפני ה' יתעלה רק כי קיימת אמונה מחשבתית גם בקרב עובדי עבודה זרה. אלא הדגש כאמור הוא למי ראוי לעבוד, ולמי ראוי להפנות את כל כוחותינו ומחשבותינו.
"לא גזרה חכמתו יתברך להניח מיני (צורת) העבודות (שהיו נוהגים לעבוד לאלילים) ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו יתברך, וצונו לעשותם לו יתברך. "ועשו לי מקדש", "מזבח אדמה תעשה לי", "אדם כי יקריב מכם קרבן ליי" (מו"נ ח"ג, פ"לב).