בפרק לד כשהרמב"ם מדבר על הסיבות המונעות פתיחת הלמודים בענייני האלוהות יש קטע אחד שהוא קשה להבנה בהקשר למי הרמב"ם מדבר בקטע. הנה ציטוט: "ורוב החכמים כלומר: המפורסמים בחכמה 48 נגועים במחלה זו כלומר: דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם, ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללמדן, וידמה להראות שהם מזיקים או בלתי מועילים. ועם ההתבוננות האמת ברור וגלוי."
האם הרמב"ם מתכוון לחכמים שחיו בזמנו? האם הוא מדבר על יהודים? או כל החכמים בתחומים?
תודה רבה
כוונת רבנו להסביר מדוע רבים הם שאין להם גישה ואינם מתרוממים לידיעת מדעי האלהות, ורבנו מסביר, שאפילו רוב "החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה", שהרי אינם חכמים באמת אלא טיפשים או נוכלים אשר מציגים את עצמם כחכמים (גדולי התורה). אותם "החכמים" מזלזלים בלימוד המצעים כלומר בלימוד המדעים המכשירים והמובילים את האדם לידיעת מדעי האלהות, מפני שהם עצלנים או סכלים ואינם מסוגלים בעצמם ללמוד אותן, וטוענים ומפרסמים את ההשקפה שלימודם הוא "בזבוז זמן" או אפילו בגדר "כפירה". וכל זאת כדי להסתיר את סכלותם או עצלנותם.
והייתי מוסיף שהם עושים כן ומזלזלים בלימודי המדעים באופן מכוון, ובכל לימוד שיש בו השכלה אמתית, כי אלה מרוממים את האדם למחשבה עצמאית ולהבין דבר מתוך דבר, ועד מהרה סכלותם תתגלה לעין כל. ולכן כדי לשמר את שלטונם בהמונים, הם מוכרחים לדאוג כל העת שההמונים יישארו נבערים וסכלים, אחרת הם לא ישמעו להם ולא ילכו אחריהם כעדר כבשים.
והנה קטע ממאמרי: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי הדור - חלק ג":
2) בהמשך ספרו שם רבנו אומר כך (א, לד): "ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות שברומו של עולם, ללא עיון בהקדמות ובמדעים ההכרחיים כדי לגשת לאותם עניינים עמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל מללמדן, וִידַמֶּה להראות שהם [המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [בדיוק כמו שנוהגים הגדולים בימינו]".
כלומר, רוב חכמי ישראל נגועים במחלת הגדלוּת, ולכן הם מדברים גבוהה גבוהה בעניינים שלא למדו את ההקדמות הנחוצות להבנתם. ויש אף מהם שסכלותם או תאוות השררה השחיתו את נפשם, עד שהם אינם מסוגלים או מתעצלים ללמוד את המדעים, ולכן הם מתעים ומשקרים להמונים שהמדעים מזיקים או שאינם מועילים.
בהערה 48 שם, מָרי יוסף קאפח מתייחס לאותם "מפורסמים בחכמה": "כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, 'שהם אמה, וזקנם אמה, וכובעם אמה', וכו' [וההמשך: 'ומדברין מֵחֶצְיָן' (ירושלמי גטין א, ה)]", ולמי מכוון מָרי כאן? והאם לחינם נקט מָרי בלשון גנאי חמור מענייני אישות?
"ומדברין מחצין" הוא שמדברים בקול רב רושם עבה ועמוק נפוח מחשיבות עצמית, כאילו מוציאים את הקול מחצין – מחצי גופם, כלומר מכרסם התפוחה. ולעתים לא רחוקות אני שומע ברדיו את אחד מאותם בעלי השׂררה המפורסמים בחכמה, ובשמעי את קולו מירושלים, עולים דברי חז"ל הללו לנגד עיניי.
עד כאן ממאמרי הנזכר לעיל.
וששאלת למי רבנו מתכוון, הוא משיב על כך בעצמו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב):
"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת [כנראה צרפת] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו 'מין' ו'אפיקורוס' [האשמות בכפירה נשמעות מוכרות?], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כדרשני ימינו הוזי ההזיות ושופעי הדמיונות], [...] וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים [שהם שרויים בספק: האם ה' הוא גוף או לאו?], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות [...], ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותן היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה".
ורבים הם מ"חכמי ישראל" בימינו אשר מזלזלים בלימודי המדעים, ובלימודי ליבה, ומשגים את הציבור לחשוב שהם דברים מיותרים או אפילו דברי כפירה.