באיגרת תימן (עמ' מח–מט) רבנו מציין מסורת לפיה הנבואה תחזור לישראל בערך בשנת דתתק"ע, דהיינו בערך בשנת 1210 לספירת הנוצרים. וראיתי מאן-דהו שמביא מזה ראיה לכך שספר-האופל הוא אמת, שהרי רבנו הרמב"ם קובע שהנבואה תחזור קרוב לתאריך הזה, וספר-האופל התגלה קרוב לזמן הזה אחרי שלא היה מוכר לכל חכמי המשנה והתלמוד. ובכן, רבנו מוסיף שם, שחזרת הנבואה היא הקדמה לביאת המשיח. וכידוע לכולנו, לא רק שהמשיח לא בא מאז, אלא שעם-ישראל עבר מאז צרות ותלאות אשר כל שומעו תצילנה שתי אוזניו.
ובמלים אחרות, המסורת הזו התגלתה כשקרית, וממילא גם הנביאים, שקיבלו בסמוך לה את ספר-האופל לאחר אלף שנים שבו הוא נעלם מעם-ישראל כביכול, התגלו כנביאי שקר (ומבלי שהתכוון לכך, רבנו למעשה מזהיר אותנו מחזרת נביאי השקר לעמֵּנו בסמוך לשנת 1210).
לפיכך, ברור כשמש שרבנו שגה בחשבונו, וחמור מכך, רבנו שגה במה שהזהירו חכמים ממנו והוא חישובי הקיצין, ושמא סבר שבשל מצבם הנפשי הרעוע של עם-ישראל יש לעודדם, כי אם יאמר להם שהמשיח לא מגיע בקרוב, יאבדו בייאושם ויכלו ביגונם ובייסוריהם. ורמז למגמתו זו של רבנו מצויה בסוף דבריו הללו באיגרת תימן: "ואמרנו שהוא נכון אחר שהזהרנו ממנו, ואמרנו שתשמרו בו מלפרסמו כדי שלא ייראה מאוחר בעיני בני אדם, והנה הודענוכם אותו, וה' יודע את האמת". ומסוף דבריו הללו עולה, שרבנו לא סמך את ידיו על מסורת זו.
נמצא אפוא, שהרמב"ם נהג ביהודי תימן באותם הימים כמו שנוהגים בחולה אנוש וסכל אשר אם לא תלחש על מכתו יֹאבד בטירופו ובהזיותיו, וכמו שפוסק רבנו (עבודה-זרה יא, יד): "מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה [...] כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף-על-פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו".
כתבתי לאותו מכוער: "איך אתה נדחק לגבות את ספר הזוהר, למרות, שספר הזוהר מלא בכפירות בכל יסודות הדת לאין-מספר. נקודה". כמובן שהוא מחק את תגובתי, כוונתי היא שמה זה משנה מי אמר מה שאמר? וכמה שהם כבשים תועות אחרי אלוה בשר ודם עד ששכלם כבוי לחלוטין!
ועדיין לא הבנתי מה הראיה במה שהוא הביא, כאילו השווה את ספר הזוהר לנבואה? ומי הנביא לא הבנתי? וגם אם יגיע נביא ויכפור בכל יסודות הדת, אז מה הוא שווה?