ביחס לימות השנה וודאי שאין צורך, שהרי רבנו פוסק בהלכות מאכלות אסורות (ד, כב):
"האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים – מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים, ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן – אף-על-פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראויין לאכילה, ואין מצטרפין עם הבשר לכזית".
נמצא, שכל דְּבר-איסור שאינו ראוי לאכילה לא נאסר לאכילה מן התורה, אלא מדרבנן. והוא הדין למשחת שיניים: גם אם יש בה מרכיבים אסורים באכילה, הואיל ואינם ראויים לאכילה איסור אכילתם הינו מדרבנן. והואיל ומדובר באיסור דרבנן, אין צריך להחמיר ולאסור לצחצח שיניים במשחה הזו שמא יבלע, כי אין להפליג באיסורי דרבנן, וספק דרבנן – לקולא. וכל-שכן כאשר לא ידוע לו לאדם בוודאות שיש דבר-איסור במשחה, שהרי יש לפנינו שתי ספקות דרבנן: האחד שמא יש בה דבר איסור שמא אין בה, והשני שמא יבלע שמא לא יבלע.
וביחס לימות הפסח, רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה ספ"ד: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיו"ב, אף-על-פי שמותר לקיימו – אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף-על-פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא – הרי זה אסור לאוכלו".
משמע מדברי רבנו שהאיסור לאכול תערובת-חמץ שאיננה מאכל אדם הוא מדרבנן, שהרי בעניין אכילת תערובת חמץ שראויה למאכל אדם, רבנו פוסק בהלכות חמץ ומצה (א, ו): "אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף-על-פי שאסור לו לאכול – אם אכל אינו לוקה אלא מכת מרדות". ונראה שהאיסור הוא איסור תורה, ולוקה מכת מרדות מפני שחצי שיעור אסור מן התורה, וכידוע, אינו לוקה מלקות מן התורה על חצי שיעור מן התורה.
לעומת זאת, בהלכות חמץ ומצה לעיל ספ"ד, בעניין תערובת חמץ שאיננה ראויה למאכל אדם, רבנו אומר: "הרי זה אסור לאוכלו", ואם איסור אכילת התערובת הזו שאיננה ראויה, היה מן התורה, וודאי שרבנו היה מציין שלוקה מכת מרדות, כמו בעניין התערובת שלוקה עליה.
לפיכך נראה ברור, שאכילת תערובת חמץ שאיננה ראויה למאכל אדם אסורה מדרבנן, והואיל והיא אסורה מדרבנן, יש להתיר לשטוף בה את הפה, ואין להחמיר שמא יבלע, כי אין להחמיר בספקות דרבנן. כל שכן בספק-ספקא דרבנן: שמא יש במשחה חמץ שמא אין בה, ושמא יבלע שמא לא יבלע – וכל מי שמחמיר בחששות רחוקים שכאלה חשוד לדעתי על המינות.