אם הבנתי נכון ואם אני זוכר נכון, רמב"ם בהקדמתו למשנה שואל מדוע אלוהים ברא כל כך הרבה שוטים שמבזבזים את חייהם בפעילות אידיוטית, והוא עונה שהאידיוטים האלה נוצרו כדי לשמש כחברה לחכמים. אולם בהלכות דעות קובע אותו הרמב"ם כי החכם צריך להיזהר מאוד שלא להתרועע עם ההמונים. האם הרמב"ם משנה את דעתו? אם לא, כיצד שתי טענותיו אינן סתירה?
top of page
כדי לראות את זה בפעילות, יש לעבור לאתר הפעיל שלך.
5 תגובות
bottom of page
לפי דבריך, הרמב"ם במורה סבור שעמי הארצות קיימים גם לטובת עצמם וגם לטובת יחידי הסגולה?
תוכל לעיין בנושא הזה במאמרי: "בעל חיים בצורת אדם ותבניתו".
כמו כן, כך רבנו אומר במורה (ג, נא):
"הנה נתבאר, כי המטרה אחר ההשגה [היא] ההתייחדות אליו, והפעלת המחשבה השכלית בחשקתו תמיד, וזה נעשה יותר בהתבודדות וההתייחדות, ולפיכך מרבה כל חסיד להתבודד ולא ייפגש עם אדם אלא בהכרח".
נראה לי אפוא, שכוונתו בפירושו למשנה שההמונים משמשים לחכמים לחברה, אינה במפגשי-רעים למיניהם ללשון הרע ולשיחה בטלה, אלא בהתקבצויות בבתי-הכנסת, בסעודות מצוה, בגמילות חסדים לאדם החכם או שהוא עושה לאחרים, ובעזרה כללית למילוי כל צרכיו החומריים של האדם החכם.
כמו כן, עצם העובדה שיש אנשים רבים מסביבו של החכם היא עזרה גדולה, כי במקום שיש הרבה אנשים יהיו שירותים רבים שהחכם זקוק להם, יהיה סדר ומשטר, אפשרויות עבודה לחכם, מציאת כל צרכיו בקלות ובזמן קצר, וכיו"ב.
כמו כן, כידוע רבנו חזר בו מדעתו זו בפירוש המשנה, ובמורה הנבוכים רבנו קובע שלא ניתן לדעת מדוע הקב"ה ברא את עולמו, אך מצד שני רבנו לא הזכיר את מה שכתב בפירוש המשנה ולא שלל או מחק את מה שהוא כתב שם, ואולי כוונתו בדבריו במורה לטשטש מעט את דבריו בפירוש המשנה כדי שלא יישמעו כיוהרה וכהתנשאות כי גם ככה עמי הארצות שונאים את תלמידי החכמים. ובכלל, דבריו בפירוש המשנה נאמרו כהשערה, ולכן הוא יכול לומר במורה שהוא אינו יודע בוודאות, ולא תהיה סתירה בין הדברים.