ובכן, בהלכות מאכלות אסורות (ד, כב) פוסק רבנו כך: "האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים – מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים, ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן – אף-על-פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראויין לאכילה, ואין מצטרפין עם הבשר לכזית".
מהלכה זו עולה, שחלקי בעלי-חיים טמאים שאינם ראויים לאכילה מותרים לאכלם מן התורה, ואסורים לאכלם מדרבנן – ונראה לי ברור שדינם של הוויטמינים והקפסולות שלהם (אם הם נעשו מחלקי בעלי-חיים טמאים) קל יותר מדין העור והעצמות והגידים וכו', שהרי לא רק שהוויטמינים והקפסולות הללו עברו תהליכי עיבוד וייצור תעשייתיים שהוציאו אותם לחלוטין מגדר של אוכל (ובזה קל דינם של הוויטמינים מן העור והעצמות וכו', שהרי אף שהעור והעצמות וכו' אינם ראויים לאכילה לפי ההלכה, עדיין הם לא הגיעו לגדר של פלסטיק תעשייתי כמו הוויטמינים שאין עליהם שֵׁם אוכל כלל), אלא שהוויטמינים הללו קטנים מאד, פחות מכזית כל אחד, ואין להחמיר ולומר שיש דין חצי שיעור באיסורי דרבנן, כל-שכן במקום שמדובר בוויטמינים שתכליתם לחזק את בריאות גופו של האדם, ולעתים העדרם אף מהווה סיכון.
קצרו של דבר, העצמות והגידין וכו' ראויים לאכילת כלב, דהיינו יש עליהם עוד שֵׁם אוכל, אף שאינם ראויים לאכילת אדם. לעומת זאת, הוויטמינים הללו יצאו לחלוטין מגדר של אוכל, ושום כלב לא יאכלם, ולכן דינם קל בהרבה, ומותר לדעתי לכתחילה לבלעם ללא שום חשש.