האם מברכים אחרי הכרפס ברכה אחרונה?
מצד אחד כותב הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ד הלכה ז)
"גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות אף ע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית".
ומשמע שאין לברך אחר הכרפס ברכה אחרונה ועל המרור ברכה ראשונה משום שיודע ונותן דעתו לאכול את המרור.
אך מצד שני בשו"ת הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח):
"(שאלה מרבינו משה ז"ל) שאלה כשיאכל ירק בלילי הפסח ומברך בורא פרי האדמה אם יברך בסוף אחריו או לא יברך עד שיגמור ההגדה ויברך על המרור באחרונה.
תשובה יברך אחריו לפי שההגדה מפסקת וכשיאכל המרור יברך תחלה כך ואחר כך יחזור ויברך לבסוף. משה ברבי מימון זצ"ל".
משמע שההגדה מפסיקה ולא מספיק שנותן דעתו על כך שימשיך לאכול אחר זמן.
כיצד מיישבים ההדורים? האם ניתן לומר שבמשנה תורה כוונתו שכל היום לא יתעסק בדברים אחרים? הרי זה לא הגיוני...
תודה רבה!
כל שאלה שנוגעת לקיום ההלכה למעשה היא שאלה רלבנטית.
ואף שאלה אשר עשויה להיות הלכה למעשה בסבירות גבוהה.
דוגמה לשאלה שאינה רלבנטית: פעם שמעתי שהתפלפלו בבית מדרש מסוים בשאלה האם פלטה עם חורים כשרה לסוכה, ולא שמו לב שמדובר בשאלה לא מעשית, כי הנחת פלטה עם חורים כבדה מאד ומסוכנת מאד ליושבים תחתיה.
וזו עוד דוגמה עדינה, יש דוגמאות אשר רחוקות עוד יותר מההלכה למעשה.
ורובו המוחץ של לימוד הגמרא בימינו הוא לימוד פלפולי המנותק מחיי המעשה.
וראה מאמרי: "לימוד התורה בזמנו של רבנו בחיי ובזמננו".