להבנתי ניתן ואף ראוי לומר הלל ביום העצמאות, ואיני סבור שרבנו היה מתנגד לאמירת פרקי תהלים להלל ולהודאה, ואף שיש סברה בתלמוד שאין להרבות באמירת ההלל (שבת קיח ע"ב), סברה זו לא נפסקה להלכה. אולם, בשום פנים אין לברך לפניו ולאחריו, מסיבה חינוכית חשובה מאד: באמירת ההלל בברכה תחילה וסוף יש רוממות רבה מאד ל"חכמי הדור", כאילו יש מה להשוות ביניהם לבין חכמי המשנה והתלמוד אשר תיקנו תקנות וקבעו ברכות. אולם, "חכמי הדור" של ימינו הינם מחללי-שם-שמים במקרה הפחות גרוע, ולא מעטים מקרבם הינם אף מינים גמורים שמתעים את עמֵּנו אחרי התהו וההבל, ודינם הוא "מורידין ולא מעלין" – כמו לדוגמה הקוקו הידוע בציבור, אשר מבקשים עתה להנציח את זכרו המאוס בחוק מיוחד.
לפיכך, מצד אחד הנני משיב שאפשר ואף ראוי להודות לה' יתברך באמירת פרקי ההלל, אך מצד שני אין לברך לפניו ולאחריו, כדי לזכור ולהזכיר שעם-ישראל עדיין רחוק מאד מדרך האמת, וכומרי השחץ האורתודוקסים עדיין מתעים ומתעתעים ומסיתים ומדיחים את עמֵּנו מדרכי מישרים, לדרכי מינות ומדוחים. עלינו לזכור ולהזכיר, שטרם קמה בישראל סנהדרין-אמת, סנהדרין-אמת שתשיב עטרה ליושנה, ושתכשיר את הקרקע לשיבת עמֵּנו לאלהיו.
ועתה לסיבה ההלכתית, בהלכות קרית-שמע (א, ח) פוסק רבנו כך: "ברכות אלו, עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא ובית-דינו תיקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן". מפשט ההלכה עולה שאין להוסיף ברכות מדעתנו מעבר למה שתיקנו עזרא ובית-דינו (ואף שדברי רבנו ברורים, יש להזכיר למתפלפלים ש'ספק ברכות להקל', דהיינו גם במקום שיש ספק אין לברך בשום פנים). כמו כן, אסור להוסיף ולברך מן הטעם האמור לעיל, דהיינו, עלינו לזכור ולהזכיר ש"חכמי הדור" של ימינו אינם כחכמי דורו של עזרא, ולא מפני שאין להעניק סמכות לחכמי האמת שבדור – אלא מפני שחכמי הדור של ימינו הינם מחללי-שם-שמים, כומרים פרו-נוצריים שהפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים אימתני.