1) לפני מספר ימים ניהלתי שיחה חושפנית מאוד עם פסיכולוג שעובד בקהילה החרדית. הוא אמר לי שעכשיו במהלך נגיף הקורונה הוא מטפל בהרבה יותר רבנים מהרגיל. שאלתי אותו מדוע, ובלי להזכיר שמות הוא הסביר לי שמכיוון שכל מוסדות החרדיים סגורים כעת, הרבה רבנים חרדיים סובלים מאוד מ"רעב של כבוד" וכי הדבר גרם לרבים מהם, כולל החשובים שבהם, לסבול מדיכאון קשה. ואז הפסיכולוג תפס את נקודתו באמירה בלתי נשכחת: "בדיוק כמו שאנשים לא יכולים לשרוד ללא תזונה מתמדת של מזון ומים, כך גם אינספור רבנים לא יכולים לשרוד ללא תזונה מתמדת של כבוד." מתוך רצוני לקבל גישה עמוקה יותר לעולמם הפנימי האמיתי של רבנים אלה שהם מסתירים מכל אחד מלבד הפסיכולוג שלהם, ביקשתי מהפסיכולוג כמה דוגמאות לדברים שהרבנים הללו אמרו לו על מצבם הנוכחי, וזה מה ששיתף איתי: חלק אמרו לו שהם לא יכולים לקום מהמיטה בבוקר בגלל ש"אף אחד לא הקשיב להגאונות שלי במשך חודשיים", אחרים אמרו שהם מדוכאים כי "במשך שלושים שנה מעולם לא הלכתי יותר מעשרים וארבע שעות בלי שאנשים עמדו בשבילי", בעוד שאחרים אמרו "כבר יותר משבעה שבועות אני לא ישבתי במזרח, ומעולם לא הרגשתי כל כך שבור וחסר משמעות."
2) לאור זה אני שואל את השאלה הבאה: האם רבנים רבים חפצים בכבוד כאמצעי למטרות אחרות - טובות הנאה כמו כוח, כסף, או תענוגות חומריים כלליים, או שמא רבנים אלו חפצים בכבוד כמטרה, בין אם באופן מלא או חלקי, בפני עצמה?
אמפיריות חוזרות ונשנות לכאורה מראות כי רבנים רבים אוהבים כבוד, לפחות באופן חלקי, כמטרה סופית בפני עצמה. הם אוהבים את הערצת ההמונים; הם אובססיביים שאחרים מחשבים אותם כמדהימים כמושלמים וכגדולים וחשובים מכולם. הם לעיתים קרובות מאוהבים עמוק בעצמם, והם משתוקקים נואשות להערצה מתמדת של אחרים - וזה התענוג הגדול ביותר שלהם בחיים.
3) האם אני צודק שזו הגישה בה משתמש הרמב"ם במכתבו לרבי יוסף בן יהודה בכדי להסביר את התנהגותו של הרב השֵׁד הרשע בבגדאד?
4) אולי גם הראב"ד היה כזה, ממש כמו רבנים רבים לאורך המאות - כולל היום.
יישר כוחך על ששיתפת את הדברים הללו שמרחיקים אותנו מהזיות העולם הרבני המסואב ומדריכים אותנו לדרך האמת.
אין ספק שהכבוד הוא כמו הכסף, כלומר, הכבוד הוא בגדר טובת הנאה גדולה מאד, וראה דברי רבנו בפירושו לפרק חלק (עמ' קלח):
"ואם תתבונן בענין שני התענוגים הללו [=התענוג הגופני והתענוג הנפשי] תמצא שפלות התענוג האחד [=הגופני] ועליונות השני [=הנפשי] ואפילו בעולם הזה, שהרי אנו מוצאים רוב בני אדם ואולי כולם מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדולה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיף להינקם מאויבי יותר מרבים מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שם טוב".
עוד כותב רבנו שם (עמ' קלה):
"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה".
והדברים עתיקים.
מורי אדיר מה דעתך על זה?
(בנימה דומה לנקודותיי לעיל ראוי לציין שרבים אורתודוקסים, כולל רבניהם הגדולים ביותר, יוצאים למלחמה על כך שלא קיבלו את העליה לתורה 'היוקרתית' ביותר.)