נשאלתי כך:
כאשר שאלתי על עניין הקלף של ימינו שהוא נחשב כעור שאינו מעובד, הקשו עלי כך:
מאין לנו שהסיד אינו נחשב כחומר עיבוד? והלא הרמב"ם כותב בהלכות תפילין (א, ו): "וכיוצא בו" על העפצים, מדוע שלא לומר שכוונתו גם על הסיד?
והראיה לשיטתם שיש עיבוד בסיד לפי רבנו, היא מפירוש המשנה (ביצה א, י), שם נאמר "עד שיעובד בסיד זמן ידוע", יוצא אפוא שיש עיבוד בסיד. אמנם, לא מדובר שם בעיבוד ספר-תורה אלא בעיבוד נעל, אבל מכל מקום האם לא ניתן ללמוד משם שעצם העיבוד בסיד אפשרי?
תשובה:
הסיד אינו חומר עיבוד, הואיל והוא אינו מחזק ומכווץ את העור. אלא, הוא משיר את השיער בלבד, וכל מעבד עורות מבין זאת. כלומר, אי-אפשר להתווכח עם המציאות.
כמו כן, המלים "וכיוצא בו" שפוסק רבנו בהלכות תפילין (א, ו) לא נאמרו על הסיד, אלא הם נאמרו אך ורק על חומרי עיבוד "שמקבצין את העור ומחזקין אותו", והנה לפניך דברי רבנו בהלכה האמורה: "ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו". וכי הסיד מקבץ את העור ומחזק אותו? וודאי שלא, ולכן הוא אינו נכלל בכלל ה"כיוצא בו".
ועתה ל"ראיה" מדברי רבנו בפירוש המשנה (ביצה א, י), וכֹה דבריו שם: "ובמקום מגורי ר' יהודה לא היה ראוי מנעל לבן ללבישה עד שיעובד בסיד זמן ידוע". מדובר אפוא בצביעתו של מנעל לבן דווקא. כלומר, במקום מגורי ר' יהודה לא היה ראוי לנעול מנעל לבן עד שישרו אותו בסיד והוא יקלוט היטב את הצבע הלבן. ורבנו נקט במלה "עיבוד" מפני שלא היו צובעים את המנעל הזה כמו שצובעים קיר או קורת-עץ, אלא מעבדים אותו, דהיינו שורים אותו בתוך הסיד כמו ששורים את העורות בתוך המלח והקמח והעפצים. ובמלים אחרות, דברי רבנו כאן "עד שיעובד" משמעם עד שיצבעוהו היטב בסיד באמצעות שרייה, שהרי מדובר דווקא במנעל לבן, שרק לאחר שתהיה לו דרגת לובן מסוימת הוא היה ראוי ללבישה באותו המקום. כך שברור שמדובר בצביעה יסודית, ונקראה בלשון רבנו "עיבוד" מפני שנעשתה בדרך של שרייה.
ואם יתעקש אדם להביא ראיה מן הפירוש הזה, הוא בהכרח יאלץ להוביל למסקנה, שניתן לעבד עורות באמצעות סיד בלבד! הייתכן לעבד עורות באמצעות סיד בלבד? אלא ברור שרבנו לא התכוון לעיבוד עור המנעל כלל. אלא, בתום תהליך העיבוד של המנעל, הוא עדיין לא היה ראוי ללבישה באותו המקום המסוים עד שיעבדוהו, דהיינו שישרו אותו זמן רב בסיד, כי רק אז הוא יהיה לבן בדרגת הלובן שמתאימה למנעלים הלבנים שנהגו בהם אנשי אותו המקום.
לסיכום, הסיד אינו נחשב לעיבוד כי הוא אינו מעבד בפועל, ומי שמתעקש לסבור שסיד מעבד את העורות מוזמן לנסות לעבד את העורות בסיד, והמציאות היא הראיה לכך שאין הסיד מעבד. ולכן, מי שמתעקש ותובע להביא ראיה עיונית לכך שהסיד אינו מעבד, מתעלם באופן תמוה מן המציאות, ומבקש ראיה עיונית לעניין שניתן להוכיחו במציאות. אלא שדרכם להתעלם מן המציאות ולתעתע בטענות-סרק כדי להגן על דתם הארורה אשר השחיתה את דרך האמת.