נשאלתי כך: מהי כוונת רבנו בהלכות אבל (יד, ט) בעניין גמילות החסדים עם המתים?
תשובה: בהלכות שם רבנו פוסק כך: "ויֵראה לי שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסדים עם החיים ועם המתים". וכל אדם רוצה להשאיר אחריו מורשת מכובדת או לפחות זיכרונות טובים. ובניחום האבלים מכבדים את זכרו של המת, ובמיוחד אם מזכירים את מעשיו הטובים ומידותיו הנעלות, ולכן יש בו גם חסד עם המתים, כי רוב בני האדם דואגים מאד לכבודם לאחר מותם. "לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה" (קה' ז, ד).
כלומר, יש חסד שנעשה עם המת, והוא חסד עם זכרו ושמו הטוב, וכמו שפוסק רבנו בהלכות אבל (יד, א–ב): "מצות עשה של דבריהם [...] להוציא המת [...] ולעסוק בכל צרכי הקבורה, ולשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור [...] ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שיעור. אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך בתורה ובמצוות".
כלומר, אם לא יעשו למת דבר מן הדברים הללו או שיעשום באופני זלזול וקלון, בנוסף לצער שייגרם למשפחתו, גם כבודו וזכרו ייפגם, שהרי בני האדם ירננו ויאמרו שכך וכך התבזה במותו ובקבורתו ובהספדו וכו', וייזכר לדיראון. ולכן נזכר בקהלת השם הטוב דווקא בזיקה לבית האבל, כי שם נחקק זכרו של האדם: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קה' ז, א–ב).