גדר היסח הדעת בתפילין

נראה לי שיש להבין את גדר "היסח הדעת" מתוך ההלכה שבו הוא הובא, הנה הלכות תפילין (ד, יג):

"כל הפטור מקרית שמע, פטור מן התפילין. קטן שיודע לשמור תפילין--אביו לוקח לו תפילין, כדי לחנכו במצוות. חולי מעיים, וכל שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער--פטור מן התפילין; [...] מצטערין, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו--פטור מן התפילין: שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן".

נמצא, כי ישנם כמה גדרים בהלכה הזו עצמה שניתן לייחס אותם לגדר של "היסח הדעת":

1) כל הפטור מקרית שמע פטור מן התפילין, ואלה הם הפטורים מקרית שמע (הלכות ק"ש ד, א-ד):

1.א) מי שהיה ליבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצוות, פטור מקרית שמע.

1.ב) מי שמת לו מת [...] -- פטור מקרית שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות.

1.ג) ואם היה משמר את המת -- אף על פי שאינו מתו, פטור מקרית שמע.

1.ד) נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין היו לפני המיטה, בין היו לאחר המיטה--פטורין.

2) קטן שאינו יודע לשמור תפילין אביו פטור ממצות חינוך.

3) מי שאינו יכול לשמור על נקביו אלא בצער -- פטור מן התפילין.

4) מצטערין, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו -- פטורין מן התפילין.

ועל כל אלה אומר רבנו בסוף ההלכה: "שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן".

לאור כל האמור, נראה לי שגדר היסח הדעת כולל בתוכו שלושה עניינים מרכזיים:

1) יישוב הדעת, מי שאין לו יישוב הדעת ומחשבתו טרודה מאד -- פטור מן התפילין.

2) מי שעסוק במצוה -- פטור מן התפילין, ובכל מקום הכלל הוא: עוסק במצוה פטור מן המצוה.

3) מי שמצטער, גופנית או נפשית, ובשל כך אין דעתו מיושבת עליו -- פטור מן התפילין.

ניתן אפוא לעניות דעתי לסכם את שלוש הנקודות האחרונות בשתי מלים: יישוב הדעת. כלומר, כל מי שאין לו יישוב הדעת מכל סיבה שהיא -- פטור ממצות תפילין.

ואם תשאלו מהו יישוב הדעת? כל מועקה אשר גורמת לרוב מחשבותיו של האדם לנדוד לאותו עניין אשר מציק לו ומעיק עליו -- פוטרת את אותו אדם ממצות התפילין. והדגשתי בכוונה רוב מחשבותיו, כי אין אדם בעולם שמסוגל שמאה אחוז ממחשבותיו במהלך היום שהוא מניח בו תפילין (שהרי מצוותה כל היום כולו) יהיו קשורות לענייני התפילין או למחשבות בענייני חכמה ודברים נעלים בלבד.

ולא ניתנה תורה למלאכי השרת.