שלום !
מרי רושם בהלכות חמץ ומצה פ''ח סימן יח' שגדר היסח הדעת בתפילין עדיין אינו ברור דיו בדעת הרמב''ם.
הדעה הרווחת היום שהיסח הדעת בתפילין זהו שחוק וקלות ראש , אך לפי דעתי מאוד קשה להגיד שזוהי כוונת הרמב''ם בהיסח הדעת מהתפילין שהרי רשם הרמב''ם (תפילין ד,יג):
"...מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן ..."
זה נראה שדווקא אדם שמוטרד ולאו דווקא בקלות ראש פטור מהתפילין , ועוד הרמב''ם רשם להסיח דעתו מהן - משמע מהתפילין עצמם ולא סתם היסח הדעת (שהרי אם המצווה ניתנה גם לעמי הארצות ומצוותן היא כל היום כמעט לא אפשרי שלא לחשוב מחשבות שונות) ועוד בכמה מקומות במשנה תורה זה נראה שהיסח הדעת זה בעצם אי השמירה על הדבר(ואולי פה בתפילין זה דברים שקשורים לקדושתן -שמא ישכח ויכנס לבית הכסא, יישן איתם וכו'). אבל באמת עדיין קשה להגדיר באופן ברור ,
רציתי לדעת אם מישהו יכול לשפוך קצת אור על הנושא?
הערת תיקון : דברי מרי שלא ברור לו מהו הסח דעת בתפילין הם בהערה נ"ד בהל' ברכות פ"ו הל' י"ח.
כאשר עיינתי בדברי מרי אני מסיק מדבריו שסובר ,שהגדר של הסח דעת אינו מוגדר בדיוק מכיוון שהוא משתנה מעניין לעניין. אינו דומה הסח דעת בנטילת ידיים אחר קריאת הגדה להסח דעת בתפילין או להסח דעת בנטילה ביום יום וביו"ב
נראה לי שיש להבין את גדר "היסח הדעת" מתוך ההלכה שבו הוא הובא, הנה הלכות תפילין (ד, יג):
"כל הפטור מקרית שמע, פטור מן התפילין. קטן שיודע לשמור תפילין--אביו לוקח לו תפילין, כדי לחנכו במצוות. חולי מעיים, וכל שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער--פטור מן התפילין; [...] מצטערין, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו--פטור מן התפילין: שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן".
נמצא, כי ישנם כמה גדרים בהלכה הזו עצמה שניתן לייחס אותם לגדר של "היסח הדעת":
1) כל הפטור מקרית שמע פטור מן התפילין, ואלה הם הפטורים מקרית שמע (הלכות ק"ש ד, א-ד):
1.א) מי שהיה ליבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצוות, פטור מקרית שמע.
1.ב) מי שמת לו מת [...] -- פטור מקרית שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות.
1.ג) ואם היה משמר את המת -- אף על פי שאינו מתו, פטור מקרית שמע.
1.ד) נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין היו לפני המיטה, בין היו לאחר המיטה--פטורין.
2) קטן שאינו יודע לשמור תפילין אביו פטור ממצות חינוך.
3) מי שאינו יכול לשמור על נקביו אלא בצער -- פטור מן התפילין.
4) מצטערין, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו -- פטורין מן התפילין.
ועל כל אלה אומר רבנו בסוף ההלכה: "שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן".
לאור כל האמור, נראה לי שגדר היסח הדעת כולל בתוכו שלושה עניינים מרכזיים:
1) יישוב הדעת, מי שאין לו יישוב הדעת ומחשבתו טרודה מאד -- פטור מן התפילין.
2) מי שעסוק במצוה -- פטור מן התפילין, ובכל מקום הכלל הוא: עוסק במצוה פטור מן המצוה.
3) מי שמצטער, גופנית או נפשית, ובשל כך אין דעתו מיושבת עליו -- פטור מן התפילין.
ניתן אפוא לעניות דעתי לסכם את שלוש הנקודות האחרונות בשתי מלים: יישוב הדעת. כלומר, כל מי שאין לו יישוב הדעת מכל סיבה שהיא -- פטור ממצות תפילין.
ואם תשאלו מהו יישוב הדעת? כל מועקה אשר גורמת לרוב מחשבותיו של האדם לנדוד לאותו עניין אשר מציק לו ומעיק עליו -- פוטרת את אותו אדם ממצות התפילין. והדגשתי בכוונה רוב מחשבותיו, כי אין אדם בעולם שמסוגל שמאה אחוז ממחשבותיו במהלך היום שהוא מניח בו תפילין (שהרי מצוותה כל היום כולו) יהיו קשורות לענייני התפילין או למחשבות בענייני חכמה ודברים נעלים בלבד.
ולא ניתנה תורה למלאכי השרת.