דין דם טוהר כדין תפילת ערבית?

במאמרים של הרב אדיר על תפילת ערבית מבואר בטוב טעם שאע"פ שהרמב"ם הזכיר שעם ישראל קיבלו עליהם את תפילת ערבית בתורת מנהג כחובה, עדיין הרמב"ם התייחס אליה כרשות במלא מובן המילה.

ובפרשת השבוע תזריע, עיינתי בדברי רבינו הרמב"ם בהלכותיו על דם טוהר וראיתי התייחסות דומה מאוד להתייחסותו לתפילת ערבית, ואפרט דבריי:

הרמב"ם בכמה מקומות בדבריו (כגון איסו"ב פרק ד הלכה ה, ושם פרק ו הלכה א ובהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ה הלכה ב- ד) מתייחס הלכה למעשה לדם הטוהר כדם טהור ממש, כפי שחז"ל פסקו בתלמוד (חולין קט:) "כל דבר שאסר רחמנא התיר לנו כמותו... אסר נידה - התיר דם טוהר...".

אם כן אנו רואים שהרמב"ם פסק בכמה מקומות (ייתכן שיש עוד ואינני בקיא) שהלכה למעשה אחרי שעוברים ליולדת מספר ימים המתאים לזכר או לנקבה כפי שהתורה קבעה, אע"פ שהדם עדיין שותת ויורד, הרי היא מותרת לבעלה ורק לקדשים היא אסורה. ורק בהלכות איסורי ביאה (פרק יא) הזכיר הרמב"ם את המנהג וז"ל:

"וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם. ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו.

ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג".

אם כן, שאלתי היא מהו היחס האמיתי של הרמב"ם לדם הטוהר במנהג לעומת ההלכה הפסוקה בתלמוד? והאם יחסו לדין זה דומה לייחסו לדין תפילת ערבית? ואם לא, אז מה ההבדל?

תודה רבה!