דיבוקי אותיות – עד כמה יש להחמיר?

נשאלתי כך:

לעתים השרטוט על הגוויל יוצר חתך דק מאד על הגוויל, ולעתים בעת הכתיבה על הגוויל הדיו זורם לחתך הדק הזה (מעין תעלה), ועלול ליצור דיבוק בין האותיות. המתבונן הרגיל לא יבחין בזה, אבל בעיון מעמיק ניתן לראות לעתים שפס דק מאד של דיו, ממש כחוט השערה (בקושי, ולא שערת זקן) נמשך בין האותיות ויוצר מגע. האם זה פוסל וצריך להפריד?

בנוסף, האם לדעתך נכון להגות כל מילה לפני הכתיבה שלה? הם חושבים שחובה, כמו כן, הם הוסיפו המצאה של טבילה לפני כתיבת שמות ה' כ"הידור", מה דעתך?

תשובה:

1) שערת הדיו האפסית הזו אינה נכלל בגדר של דיבוק אותיות שפוסל, משלוש סיבות:

א) התורה לא ניתנה למלאכי השרת.

ב) חוקי התורה לא נועדו לייגע אותנו מעבר ליכולת האנושית.

ג) רבנו פוסק בהלכות תפילין ספ"א: "וצריך להיזהר בכתיבתן, כדי שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה – פסולה, וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה – פסולה" וכו'. נמצא, שחכמים קבעו גדר מפורש לכשרות האותיות, והוא כל שנער קטן יכול לקרותן, ומזה ניתן בהחלט ללמוד גם לעניין החיבור האפסי הזה שציינת, דהיינו כל שנער קטן אינו יכול להבחין בו – כשר, כל-שכן מתבונן בוגר, וכל-שכן בר-דעת.

2) בנוגע להזיות שהמינים וצאצאיהם מוסיפים ללא שום צורך על התורה-שבעל-פה: אם הם סבורים שמדובר בדין תורה – הרי שהינם מוסיפים על התורה והינם בגדר מינים ואפיקורוסים שדינם מורידין ולא מעלין, וכדברי רבנו ביסוד התשיעי: "והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה] [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".

ואם הם סבורים שמדובר בדינים דרבנן – הרי שהם עומדים בחטא גדול, מפני שהם ממרים על-פי הסנהדרין שלא חייבה במאומה מהזיותיהם, וכדברי רבנו בהל' מאכלות אסורות (יז, כא): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהִמרה על-פי בית-דין שהתירוהו. ואפילו נתבשל השמן הרי זה מותר, ואינו נאסר: לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי; ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו".

כלומר, מי שאוסר את מה שהתירו חכמים חוטא בחטא גדול וממרה את פי הסנהדרין! והסיבה להזיותיהם הוא רצונם להצטייר כ"צדיקים וחסידים אלהיים" אשר ראויים להערצה ולמימון.