בספר אהבה בהלכות תפילין (ג, ג) רבנו פוסק כך: "עושין מן העור דמות שי"ן שיש לה שלושה ראשין מימין המניח תפילין, ודמות שי"ן שיש לה ארבעה ראשין משמאל המניח".
באיזו שי"ן מדובר? ובכן, נשים לב שרבנו מדגיש פעמיים שלא מדובר בשי"ן ככל השי"נים, שהרי הוא אומר: דמות שי"ן. יתר-על-כן, רבנו אומר במפורש את צורתה! שהרי רבנו מסביר של"דמות השי"ן" הזו יש "שלושה ראשין [...] וארבעה ראשין", ואינו מזכיר את בסיסה.
כלומר, אם רבנו לא היה מזכיר שמדובר ב"דמות שי"ן" אלא בשי"ן ככל השי"נים, לא היה מקום להתפלא על-כך שהוא משמיט את עניין בסיסן של השי"נים, שהרי מדובר בשי"ן ככל השי"נים. אך לאחר שרבנו מדגיש פעמיים שמדובר ב"דמות שי"ן" ולא ב"צורת שי"ן" הידועה שבספרֵי-התורה, היה ראוי לו לרבנו להוסיף ולציין שיש לעשות להן בסיס – אם אכן היה ראוי לעשות להן בסיס – שהרי לא מדובר בשי"נים "בצורת שי"ן" אלא רק ב"דמות שי"ן". בקיצור, רבנו לא ציין שיש לעשות בסיס לדמות השי"נים הללו, ויש להסיק מכך שאין לעשות להן.
לפיכך, יש לאחוז במסורת התורה-שבעל-פה שבידי יהודי תימן אשר לפיה אין בסיס לשי"נים שלתפילין של ראש (מה שנקרא 'שי"ן שוקעת') – וזאת מפני שמסורתם מתאימה להלכה, שהרי השי"ן האמורה איננה "צורת שי"ן" שנכתבת בספרי התורה, אלא רק "דמות שי"ן".
והוספתי ובדקתי את כל מופעיהָ של המילה "דמות" במשנה-תורה, ומצאתי שבכל המקומות הרלבנטיים לענייננו (כי לא ייתכן למשל ללמוד מעניינים שנוגעים לאלהות וכיו"ב) משמעותה היא דמיון חזותי שאינו קרוב לזהות (כמו המילה 'דומה') – ומסקנות אלה תואמות את האמור לעיל בעניין השי"ן. דהיינו לכך שהביטוי "דמות שי"ן" משמעוֹ דימוי ודמיון לאות שי"ן, אך לא שי"ן ממש – ואם היה לעשות שי"ן ממש רבנו היה אומר "צורת שי"ן" ולא "דמות שי"ן".
והנה לפניכם ההלכות: 1) "תכלת האמורה בתורה [...] היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטוהרו של רקיע" (ציצית ב, א); 2) "ואם באו עדים, ייוודע בוודאי שהן עדי שקר או שנראית להם דמות לבנה מן העבים, ואינה הלבנה הוודאית" (קידוש החודש א, ו); 3) "המפלת דמות נחש [...] המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר [...] הפילה דמות בהמה חיה ועוף [...] ושמא נימוחה השליה של שפיר זה, שהוא דמות בהמה וחיה" (איסורי ביאה פ"י); 4) "וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף" וכו' (מאכלות אסורות א, ז).
"זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב, חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ" (תה' נח), "וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה" וכו' (דנ' י, טז).
לסיכום, בכל מקום שמסורת יהודי תימן איננה סותרת את ההלכה, אלא להיפך, היא מבארת ומשלימה אותה, ואף תואמת את רוחה ומוסריה – לדעתי חובה ללכת בה, הואיל ומסורת התורה-שבעל-פה שבידי יהודי תימן היא הקדומה והנאמנה ביותר, ובמיוחד בעניינים הללו של כתיבת סת"ם ומסורת הסופרים והקריאה וכו'. וזו לדעתי כבר חזקה הלכתית ומשפטית.