עדכון חשוב למאמר על נטילת ידיים

בסוף המאמר הוספתי את הדברים הבאים:

***

לאחר הדברים הללו ביקשתי מהשואל שיציין את המקור לדברי המתווכחים שנזכרו לעיל, והוא הִפנה אותי לדברי בעלי תוספות המינות שבמסכת פסחים (ז ע"ב), והנה דבריהם לפניכם:

"על הטבילה – [...] אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיו"ב, מותר לברך [=מותר? והלא חובה לברך מדרבנן לפני הטבילה, ורק בדיעבד יצא ידי חובת הטבילה מפני שאין הברכה מעכבת] [...] אף-על-פי-כן, אומר ר"י [=אחד מבעלי תוספות המינות שר"י] דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה, כיוון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו [האמנם?]. וכן בנטילת ידיים לא חילקו, בין נטילה של אחר בית-הכסא, דלא מצי לברך קודם [האמנם?]. מיהו, בנטילה יש טעם אחֵר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, כדאמרינן [בסוטה ד ע"ב] 'האוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא' [האמנם?]. ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר, דגברא לא חזי, דקודם שֶׁיֵּרד למים אינו צריך לברך, דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל [האמנם?]. ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דליבו רואה את הערוה [האמנם?]".

ועתה אתייחס לכל המקומות שבהם תמהתי עליהם בתוך דבריהם הללו:

1) "אין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה, כיוון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך, לא חילקו". כלומר, הואיל ויש טבילה שמברכים עליה לאחר הטבילה, חז"ל התירו גם לכל שאר הטובלים לברך לאחר הטבילה – והיכן חז"ל אמרו את הדברים הללו? היכן הם "לא חילקו"?

2) "וכן בנטילת ידיים לא חילקו, בין נטילה של אחר בית-הכסא, דלא מצי לברך קודם". כלומר, נטילת-ידיים דומה לטבילה במקווה, שהרי גם בנטילת-ידיים "מצאנו" נטילת-ידיים אחת שיש לברך עליה לאחר רחיצת הידיים, והיא נטילת הידיים שלאחר בית-הַכְסֵא – כי לשיטתם אי-אפשר לברך "על נטילת ידיים" מיד לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא, וחובה לנטול קודם את הידיים בלא ברכה, ורק לאחר מכן לברך "על נטילת ידיים". ולפי דמיונם, הואיל ו"מצאנו" נטילת-ידיים אחת שיש לברך דווקא לאחריה, אז מכך יש ראיה שחז"ל "לא חילקו", דהיינו שהם התירו לברך "על נטילת ידיים" לאחר נטילת ידיים גם לשאר נוטלי הידיים, כגון לאכילה ולתפילה וכו'.

ודבריו דברי שׁוֹטוּת גמורים, שהרי היכן חז"ל חייבו לנטול את הידיים בכלי לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא? או אפילו לרחוץ במים ללא כלי? והיכן הם אמרו שיש חובה לברך על נטילת-הידיים הזו? והיכן נאמר שהם "לא חילקו", דהיינו שמשום שהם התירו לברך "על נטילת ידיים" לאחר נטילת-הידיים ביציאה מבית-הַכְסֵא, לכן הם גם התירו לכל נוטלי הידיים לברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה בפועל? ולא רק שהתוספות העלילו על חז"ל שהם חייבו לנטול את הידיים בברכה לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא, הם הוסיפו והעלילו עליהם שהם אף תיקנו, מכוח ההיתר הדמיוני הזה, לכל נוטלי הידיים, ליטול ידיים ולאחר מכן לברך "על נטילת ידיים".

ודבריהם הללו הם פלפולי מינות לולייניים וחלולים שנועדו להכשיר הזיות פגאניות.

3) "מיהו, בנטילה יש טעם אחֵר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, כדאמרינן [בסוטה ד ע"ב] 'האוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא'". לפי תוספות המינות ניתן לברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה בפועל, מפני שחכמים אמרו שמי "שאוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא". כלומר, הואיל ואסור לאכול את הלחם אלא לאחר ניגוב הידיים, נמצא שהמצוה טרם הסתיימה ולכן אפשר לברך גם לאחר הנטילה. ובכן, על הדברים שכבר אמרתי לעיל בעניין ההזיה הזו, יש להוסיף: שתוספות המינות סותרים את עצמם לעיל, שהרי בראש הדברים הם אומרים: "בנטילה יש טעם אחֵר לברך אחר נטילה קודם ניגוב", דהיינו חובה לברך "על נטילת ידיים" דווקא לאחר הניגוב. אך לפי "הטעם" שהם כותבים, לא מדובר בחובה אלא ברשות, דהיינו מותר לברך גם לאחר הנטילה כי המצוה טרם הסתיימה, אך לא חובה.

4) "ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר, דגברא לא חזי, דקודם שֶׁיֵּרד למים אינו צריך לברך, דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל". בעלי תוספות המינות מוסיפים לההביל בתירוץ מטופש נוסף, לפיו בכל הטבילות חובה לברך "על הטבילה" לאחר הטבילה, מפני שכל אדם אינו ראוי לברך לפני הטבילה, ולא רק גֵּר שטרם טבל והוא בגדר גוי. ומדוע? מכיוון שיש לחשוש שמא הטובל יברך "על הטבילה", ופתאום הוא יגיע למים וייבהל, ולא יטבול, ונמצא מברך ברכה לבטלה. ולכן לפי השוטים הללו, יש לברך רק לאחר הטבילה, שמא לא יטבול.

ואין צורך לומר שההבלים הללו גם מנוגדים לפסק חז"ל ורבנו המפורש, לפיו אך ורק גֵּר מברך לאחר הטבילה שבה הוא נכנס לדת משה. כמו כן, גם כאן יש סתירה בדברי הטמבלים הללו, שהרי בתחילה הם אומרים: "ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר, דגברא לא חזי", דהיינו אסור לברך "על הטבילה" לפני הטבילה בפועל, ולאחר מכן הם אומרים: "דקודם שֶׁיֵּרד למים אינו צריך לברך", דהיינו רק "אינו צריך" – וזו עילגות וסכלות קשה מאד, שהרי אם יש חשש לברכה לבטלה, אז אין שום מקום לומר "אינו צריך" אלא אסור באיסור חמור לברך, אך אין היגיון בַּשּׁוֹטוּת. כמו כן, מי התיר להם לגזור גזירות כאלו מדעתם? שהרי הם אומרים: "דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל", ואין זכר לחשש המגוחך הזה בדברי חכמינו נוחי נפש.

ואם יש שוטים הפכפכים כאלה, אין שום בעיה, שלא יברכו לפני הטבילה, שהרי ממילא הברכה אינה מעכבת – והנה לפניכם פתרון פשוט מאד גם לחכמי-יועצי-אשכנז השוטים.

זאת ועוד, מדובר בצביעות איומה ונוראה, שהרי מדברי תוספות המינות כאן עולה, שהם כאילו חוששים מאד לברכה לבטלה! אך משום חששם לברכה לבטלה הם מורים לכל הטובלים לברך ברכה לבטלה! הראיתם סכלות גדולה מזאת? סכלות שמעידה על צביעות גדולה, שהרי אם הם באמת היו חוששים לברכה לבטלה, הם לא היו עושים את כל המאמץ הפלפולי המטופש הזה כדי להכשיר ואף לחיֵּיב לברך "על נטילת ידיים" ו"על הטבילה" לאחר קיום המצוה!

5) "ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דליבו רואה את הערוה". בעלי תוספות המינות קובעים שאסור לברך "על הטבילה" קודם הטבילה. ומדוע? ובכן, הואיל והטובל יורד לטבול ערום, לכן אסור לו לברך משום שליבו רואה את הערווה. ושוב הם חוששים לדברים שלא נזכרו כלל בדברי חכמים ע"ה. ואם היה אכן חשש כזה, דהיינו שהטובל יברך כשהוא ערום, אז חז"ל היו גוזרים על כל הטובלים לברך לאחר הטבילה, אך הם לא גזרו כן. לפיכך, גם להזיה הזו אין שום מקום, שהרי אין שום בעיה שהטובל יברך ויפשוט את בגדיו ויטבול.

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).

"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי [=מחדירים השקפות מינות בפלפולים מתעתעים] אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם [פרזיטים וטפילים] כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).