CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

בקרב שוחרי דרך האמת למחצה לשליש ולרביע התפרסם בשנים האחרונות כסיל מתעתע מאד אשר ידוע בציבור בשם ארבל. מדובר בכומר אורתודוקסי פגאני מחוסר השכלה, אשר מסוכן מאד לדרך האמת דווקא מפני שהוא מנפנף בחצאי אמיתות, ואסביר: החזיר אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", מסוכן בהרבה מן הכלב והחתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה, דווקא החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", דווקא הוא הפך להיות סמל הטומאה והתיעוב, דווקא בגלל שיש לו סימן טהרה! וכזה הוא ארבל הנוכל, מנפנף בחצאי אמיתוֹת כ

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה

נשאלתי כך: עלה דיון ביני לבין חבר לדרך האמת: כיום אין מייחסים חשיבות לדיני טומאה וטהרה כיוון שבית המקדש אינו קיים, ולכן אין אנו טובלים לצורך טהרה. אולם, טבילת נידה קיימת גם היום. ועולה השאלה, לכאורה, מדוע היא צריכה לטבול? אם אין בית-המקדש קיים, היה עליה להתנקות מטינוף הדמים ולאחר-מכן תהיה מותרת לבעלה. חשוב לי לחדד נקודה זו מכיוון שחבר מדומיין של חברי הקשה לו מכאן, ורצה "להוכיח" לו בזה שטומאת הנידה היא טומאה "רוחנית". תשובה: להבנתי טבילת אשה לבעלה נועדה בראש ובראשונה לחזק ולבצ

לקמן קטע מתוך הספר "המהפך". ספר זה נכתב על-ידי זמיר, המין הידוע בציבור אשר מתעה את עמֵּנו אחרי התהו וההבל. בקטע לקמן הנחש השקט "מוכיח" שיש אמת בספר-האופל! וכיצד הוא מוכיח זאת? ובכן, הוא מנפנף בידיעה מדעית מרעישה שיש בספר-האופל, ידיעה מדעית ששום בן-אנוש לא יכול היה לדעת אותה בימי חיבור ספר-האופל – אלא-אם-כן כמובן ספר-האופל ניתן בנבואה. וזו היא ההוכחה לפי הנחש, שספר-האופל הוא ספר אלהי, שהרי רק בנבואה מאת ה' יתעלה ניתן לידע סוד שכזה. הסוד המדובר הוא בעניין נדידת היבשות. והנה דבר

"בכל כתבי-יד העתיקים ובכל לוחות העיבורים שבסידורי תימן, לעולם אין מחברים חֻקת ובלק, אלא אומרים בשבת ראשונה קרח וחצי-חקת, ובשניה חצי-חקת ובלק. וכן הוא בסידור רס"ג, וכן הוא במדרש-הגדול" (דברי השכיר בפירושו לספר אהבה, עמ' תשלט). וכך היא חלוקת העולים על-פי כתבי-יד תימן, כפי שהיא מובאת במהדורתו של קאפח למשנה-תורה: קרח וחצי-חקת: א) ויקח קרח (טז, א); ב) וידבר, דבר אל (יז, טז); ג) ויאמר ה', השב (יז, כה); ד) וידבר ה' אל אהרן (יח, ח); ה) ולבני לוי (יח, כא); ו) וידבר ה', זאת חקת (יט, א)

"בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" (משלי ד, יא), "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (קהלת ב, כו), "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (משלי ב, י). הואיל ובימינו רבים תועים לסבור שיש לזרוק את השכל, ושצריך להישמע לאליל דמיוני מזוקן או לאיזה גס רוח ממגדל השן, ראיתי לנכון להביא את דברי רס"ג בהקדמתו לספר משלי. מדבריו נלמד שאסור בשום-פנים-ואופן "לזרוק את השכל" כי השכל הוא פאר יצירת האדם, ובעיטה בו