CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

אחת התופעות החמורות ביותר בימינו היא פריקת העול שמלווה את ימי הפורים. במקום ימים של הודיה לה' יתעלה בחגיגת שמחה אמיתית של מצוה, דרך-ארץ, והודיה לבורא-עולם – ימי הפורים הפכו לחגיגות שכרות והוללות, מסכות ותחפושות כמנהג הגויים הערלים. האם יעלה על הדעת שכך ה' יתעלה מורה לעם חכם ונבון לחגוג לדורות את הצלתו מכליה? והלא לפי המדרש, הכליה נגזרה עלינו בעקבות פריקת-העול, השכרות והזימה שקדמו לגזירת השמדת היהודים, בהשתתפותם של המוני בית-ישראל במסיבותיו הפרועות של אחשוורוש. במקום להתרחק מכ

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 35, והוא למעשה מכתב שכתב אבא מָרי באותם הימים לקצין חינוך ראשי בעניין עולי תרמ"ב, 1882]. לכבוד קצין חינוך ראשי צה"ל אדון נכבד – השלום והברכה! נודע לנו שמדור ידיעת הארץ בצה"ל, שכבודו משמש כמפקדו, עומד להכריז על שנה זו כעל שנת חינוך לחיילי צה"ל על ערכי הביל"ויים, ולשם כך עובְּדה תוכנית לארגון סיורים והרצאות ליחידות צה"ל במושבות הדרום. אנו רוצים להביא לידיעתכם, שהעלייה החלוצית הראשונה שהקדימה את הביל"ויים בחודשים אחדים הייתה עליי

דוגמה שכז בבראשית (כב, יא) נאמר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי", ושם רש"י פירש: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם – לשון חיבה הוא שכופל את שמו". ברם, במקור לפירושו, במדרש בראשית רבה (נו, ז) נאמר כך: "תני רבי חייא לשון חיבה לשון זירוז ". נמצא אפוא, שרש"י השמיט את הביטוי: "לשון זירוז" והחדיר לפירושו הפשטני המוצהר רק את הביטוי שיש בו הגשמה! ויתרה מזאת, רש"י בדוגמה הזו גם מעוות את המדרש, שהרי לפי המדרש המלה "אברהם" הראשו

א. מהי עמדת הרמב"ם ביחס לאלכוהול? רבנו הרמב"ם בספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", כתב קבוצת הלכות שנקראת "הלכות דעות" ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים, ושם, בהלכות דעות, רבנו הרמב"ם פוסק כך (ה, ד): "כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו [דהיינו אך ורק במטרה לסייע לתהליך העיכול]. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכיל

דוגמה שיט בבראשית (מד, כט) נאמר כך: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה", ושם פירש רש"י: "וְקָרָהוּ אָסוֹן – שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". מקור דברי רש"י הינו בהבנה משובשת של פשט מדרש בראשית רבה (צא, ט; לפי כת"י): "וקראהו אסון – בדרך, הא בבית – לא? אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה". ושוב, בפעם המי-יודע-כמה רש"י-שר"י מחדיר את הזיות פשטי המדרשים לתוך פירושי התורה הפשטניים, כאילו קיימת ישות שטנית על-

במאמר זה נעיין במאמר מדרשי מסוים שנכתב על-ידי חז"ל, ובו תיארו, כפי שראו בעיני רוחם, את אופני הפעולה של המן בחָרשו רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. העיון במדרש נועד לשפוך אור על הרעיון שעומד מאחורי מנהג מסוים שנהגו בו יהודי-תימן בעת הלוויה. המנהג הוא אמירת קינה בנעימת-בוכים בנוסח "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים" וכו', בעת לוויית המת למנוחת-עולם. נפתח אפוא בציטוט המקור ממגילת-אסתר שאליו מתייחס המדרש: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן