CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דוגמה תמז בדוגמה זו אבחן את פירושו של רש"י לפסוק בשמות (טו, ח) והואיל וכבר ייחדתי לפירושו זה מאמר נפרד, ראיתי לנכון לצרפו לפניכם כמות שהוא, בתוספת מעט ראיות ושיפורים. ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו בעבר שלח אלי אחד מן החוקרים הדרדעים האורתודוקסים האוכלין מן התורה, את פירושו של רש"י לשמות (טו, ח). הוא נפנף בו נגד פני כמוצא-שלל-רב, ובתרועת ניצחון "הוכיח" לי לפי דמיונו שרש"י לא היה מגשים, אלא לפי דבריו, והנני מצטט: "רש"י האמין באי-גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם", אתם שומעים

בעבר הלא רחוק גם אני נפלתי שולל ביד האופנה החדשה והקלוקלת שהתפשטה בעולם – נסיעה לאומן בראש-השנה לקבר של נחמן הברסלבי. פעמיים נסעתי עם עוד עשרות אלפי יהודים מכל העדות והחוגים ושהיתי באומן שבאוקראינה בשני ימים-טובים של ראש-השנה. אך כיום, אחר שפקח השם את עיניי וקירבני לדרך האמת, ללמוד ולהשכיל את יסודות הדת, איני מבין כיצד הייתי כל-כך פתי וכיצד נפלתי ברשת הסכלות והטמטום, שהרי כל בר-דעת מבין שמנהג זה הוא פשוט עבודה-זרה בהתגלמותה. וכמה חבל שמאות אלפי יהודים נכשלים בכך ודווקא ביום ה

בליל ראש השנה נאמרת בבית-הכנסת בחרדת קודש ובדבקות עילאית "תפילת הפרנסה". קריאתה הפכה למנהג קבוע כאילו הייתה יסוד מיסודות דתנו בבחינת ייהרג ואל יעבור! זכורני שהתארחתי פעם באחד מבתי-הכנסת של עמי הארצות (בעצם כולם כאלה...) ובעת קריאת "תפילת הפרנסה" (שנמכרת בסכומים הגבוהים ביותר), החזן הטיפש בגלימת הכומרים קרא אותה בקול מבעית ומחריש אוזניים, ואף עצר שניות ארוכות לפני המלה "דיקרנוסא" כדי "להרהר" בה כמו שכתוב בתכלאל של נתי העזתי. המקור לתפילה זו הוא בספר "פרי עץ חיים" (שער העמידה,

דוגמה תלד בשמות (יג, יח) נאמר כך: "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "וַיַּסֵּב – הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה", וכמה עקום פירושו, שהרי אם הוא היה עומד לפני מלך-בשר-ודם ואומר לפניו לפני כל העם שהוא הסב את העם "מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה" המלך היה מסיר את ראשו מעליו מיניה וביה... ואיֵּה כבודו של מלך מלכי המלכים? איה האהבה כלפיו? איה היראה מפניו? אלא, רק מין שיכור ונבער מסוגל להתנס

בעלון "אור השבת" (לפרשת כי תצא, יד באלול תשע"ט) פורסם מאמר של אהרן בדיחי, מעסקני הכמורה האורתודוקסית רודפת הבצע והשׂררה. המאמר נקרא: "פניה למלאכים בתפילה". נעיין תחילה במאמרו הקצר, ולאחר מכן נדון בדבריו ונמשיך בנושא הנדון. הנה אפוא תחילה דבריו, כפי שפורסמו בעלון "אור השבת": שאלה: האם צריך לדלג ב"אשמורות" על הפיוטים "עשה למען מלאכיך המשרתים פניך", וכן על "אראלי מרומים בשיר ושבח קמים"? תשובה: פיוטים אלו אין ידוע מי חיברם, אך הם קדומים ומופיעים כבר בסידורי התפילה הראשונים שנכתבו

ארבעת גדרי התשובה הם מן המפורסמות, ברם, למרות שההלכה שעוסקת בהם די פשוטה, יש בה עניין מסוים שיש להבהירו, נעיין אפוא בהלכות תשובה (ב, ג), ונסביר את ההלכה: "ומה היא התשובה? הוא [א] שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו [ב] ויגמור בליבו שלא יעשֵׂהו עוד, שנאמר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]. [ג] וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ' [יר' לא, יח], ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה

נשאלתי כך: ראש השנה הוא יום-הדין בו כל באי עולם נכתבים לחיים או למוות חלילה. אם כן, מדוע לא תיקנו חכמים את מצות הווידוי והתשובה לפני יום ראש-השנה? כמו כן, מהי ההכנה הראויה לקראתו? תשובה: אחל את תשובתי בפסק רבנו בהלכות תשובה (ב, ח): "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל בציבור, כל זמן שעושין תשובה וצוע

בחודש אלול פשטה בעמֵּנו הזית-מינות שכותרתה "המלך בשדה". בעבר ניגשה אלי בתי בהתרגשות כשהיא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה. בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה – הקב"ה. כאשר ראיתי ושמעתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילד

דוגמה תכב בשמות (יב, ט) נאמר כך: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ", ושם פירש רש"י: "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו – צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, בני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן". ודברי רש"י הם נגד הכלל התלמודי: "הלכה כר' עקיבא מחברו", וחכמי-יועצי-אשכנז לא ידעו ולא יבינו, ושמתי לב שבמקרים רבים הם פוסקים משום מה כנגד כללי הפסיקה או כדעת יחיד, כאילו הם מתעקשים לשבש את ההלכה בכוח, רק כדי ליצור

בראש המורה מובאת אגרת שכתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה. תלמיד זה היה חביב מאד בעיני הרמב"ם, ובהמשך רבנו כתב לו גם את האיגרת המפורסמת: "אגרת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף", אשר פורסמה בקובץ "אגרות הרמב"ם" במהדורתו ובתרגומו של קאפח. וכך אומר הרמב"ם לר' יוסף בראש ספרו מורה-הנבוכים: "בהיות שאתה התלמיד היקר ר' יוסף ש"צ [=שמרו צורו] ב"ר יהודה נ"ע [=נוחו עדן], כאשר עמדת לפניי ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי, גדלה מעלתך בעיניי לעוצם להיטותך ללימודים". רבנו מספר שתלמיד זה ביקר אותו במצרים (

מהיותי נער צעיר זכורני כי בכל שנה כשהיה מגיע חודש אלול העולם היה נכנס לעין מתכונת אחרת. "ימי הרחמים והסליחות" – כך מכריזים בכל מקום. פרשת ראה – ראשי תיבות של "ראה אלול הגיע". תמיד החדירו לנו כי היו מ"גדולי ישראל" שבימים אלו לא יכלו להוציא הגה מיותר מהפה והיו כאלה שאף "התעלפו" מאימת הדין... אולם, כאשר פקח ה' את עיניי והתחלתי ללמוד ולחקור אחר מנהגי ישראל ומקורותיהם, גיליתי את התמונה האמיתית: חז"ל לא הכירו כלל במעלתם של ימי אלול ולכן לא התייחסו אליהם באופן מיוחד. וכן בדורות הגאו

אפתח את המאמר בעיון בפירושו של רס"ג לפסוק: "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" (מש' יד, טז), כי את המלים "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" פירש רס"ג גם בעניין הסליחות: "ראשון הכסילים הוא הסומך על ההקלה [דהיינו שבני האדם שסביבו מקילים בעיניו את מעשיו הרעים, והוא משלה את עצמו שאין בידו עוון]; ויותר סכל ממנו הוא הסומך על מקצת צדקותיו [ונדמה לו שצדקותיו יכפרו ויכסו על עוונותיו]; ויותר סכל משניהם מי שסומך על רחמי ה' [דהיינו עושה את פשעיו תוך שהוא מתחנן ומתפלל לה'

בקריאתו ההיסטורית המהדהדת הזו של אברהם אבינו (בר' כא, לג) פותח הרמב"ם את כל ספריו. בקריאה זו רבנו מלמד, שמגמתו בכל כתביו היא להמשיך בעוז את קריאתו של אברהם אבינו לפרסום מציאותו וייחודו של בורא-עולם. הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי-עולם למציאות ה' ולייחודו, וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד עבודה-זרה והזיות מינות – וזו גם הסיבה שרבנו פותח את ספרוֹ משנה-תורה בספר-המדע: בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של הא

הגעתי לכנס של אמנון יצחק בטבריה בתאריך ט"ז בשבט תשפ"ב. ברצוני היה לשאול אותו האם לדעתו הלל הזקן היה אוכל מן התורה? כך הבנתי מדבריו בכנס באור יהודה שנערך בתמוז תשע"ו, ראו כאן (דקה 59 ואילך): "הלל היה חוטב עצים עד שקיבל משרה, אבל אחרי זה הוא כבר לא עבד [...] אם אתה יכול להסתדר בלי [עבודה] אז וודאי שהאדם צריך להתמסר לתורה, שהעסק שלו יהיה בתורה, זה העסק שלו, פתח עסק זה העסק". ואם אמנון חקר אחר הלל, האין הוא מכיר את מה שהיה שגור בפיו? שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם? ובשיא

יאשיהו פינטו הוא הבעלים של מוסדות המינות "שובה ישראל", אשר יותר נכון לקרוא להם "נשובה מצרימה" מפני שפינטו הוא שיא הגלותיות והאלילות. אף שבגילו הוא אינו ילד קטן – הוא מספר צ'יזבטים כאילו היה יושב במקלט עם החבר'ה בשעות הקטנות של הלילה. וכך פינטו מספר לחבר'ה (כאן): "אנחנו ראינו ש"ד, שד, במרוקו. לפני שנים היינו בקבר של רבי חיים פינטו עם שמעון בר-ששת [...] מחוץ לקבר של רבי חיים פינטו ראינו ש"ד רץ [לאן הוא רץ?], הדברים האלה יש בהם ממש, זה דברים שקיימים, אסור להגיד את זה בחוץ-לארץ.

נשאלתי כך: ביחס להלכה שמחייבת קריעה בכותל, האם היא חובה או מנהג? תשובה: בהלכות תעניות (ה, טז–יח) חז"ל ורבנו פוסקים כך: [טז] "מי שראה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר' [יש' סד, ט], וקורע. ראה ירושלים בחורבנה, אומר: 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ [אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה]' [שם, י], וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחֵר, ואם פגע במקדש תחילה כשיבוא מדרך המדבר, קור

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו ששעיר המשתלח מכפר על כל העוונות, וזאת כאשר האדם עשה תשובה, אך אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר אלא על העבירות הקלות. בהמשך הלכות תשובה רבנו הרמב"ם מפרט מה הן הקלות והחמורות: וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (א, ז): "ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת. ושבועת שווא [כגון שנשבע על האיש שהוא אשה (שבועות א, ד)] ושקר, אף-על-פי שאין בה כרת הרי היא מן החמורות, ושאר מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין בה

דוגמה שז בהמשך ספר-האופל (השלמה מהשמטות סימן מ), שורבט כך: "'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' [שמ' לא, יז], מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר אחד שהוא אדון לו, לא מפני שהוא נברא בו, אלא מפני שהוא פועל בעולם פעולה המסורה לו בידו. פעלו כולם פעולתם [=כל האדונים הללו שפועלים פעולות שונות, פעלו] וקיימו מעשיהם [...] בא יום השביעי ופעל פעולתו [=האדון של היום השביעי פעל את פעולתו ביום השביעי, ואז] שמחו כולם [=כל האדו

בריך רחמנא דסייען בשמחה ובהודיה הנני מגיש לפניכם ספר דיגיטלי חדש: "אפיקים לדרך האמת - חלק ו". לעיון ולהורדת הספר ראו נא כאן. *** כמו כן, שימו לב בבקשה לכך שכל הספרים הקודמים בסדרה זו (חלקים א-ה), כולם פורסמו עתה במהדורות חדשות, משופרות ומעודכנות. אנא הורידו את המהדורות האחרונות המעודכנות. ולהורדת הספרים הקודמים בסדרה ראו נא באתר במדור 'ספרים'. מספר המהדורה מופיע בעמ' השלישי בכל הספרים. תודה רבה מראש.

דוגמה שצו בשמות (לה, כא) נאמר: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְיָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", וכבר למדנו שהרחקת ייחוס התרומה מה' יתעלה מלמדת אותנו שהתרומה איננה לה': הוא אינו זקוק לשום תרומה, אלא, התרומה הזאת ניתנת לפניו, דהיינו במסגרת העבודה והרוממות לה' יתעלה בבית-המקדש, אשר כולה נועדה לנו שוכני-בתי-חומר ותכליתה לזַכּוֹת ולרומם ולקרב אותנו אליו. דוגמה שצז בשמ

בחלק זה נרחיב בעניין חזרתו הכפייתית והאובססיבית של מחבר הפירוש על ההזיה לפיה הקב"ה מצוי בכל מקום. ברם, טרם שאחל אבקש לעיין עמכם בדברי רבנו במורה (א, ע): "ולשון חגיגה [יב ע"ב], אמרוּ [חכמים ע"ה]: ערבות רם ונישא שוכן עליו, שנאמר: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת', ומנא לן דאיקרי שמים? כתיב הכא: 'לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וכתיב התם: 'רֹכֵב שָׁמַיִם'. הנה נתבאר, כי כל הרמז לגלגל אחד, והוא המקיף את הכל [...] והתבונן אמרם: 'שוכן עליו' ולא אמרוּ 'שוכן בו', כי אילו אמרוּ 'שוכן בו' היה זה מחייב

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (59:26): "רבותינו אומרים בסנהדרין שאחאב המלך הרשע ראה אותו הנביא בחזיון הנבואה בשמים שהוא שקול בזכויות ובעוונות, ורבותינו מקשים: איך אפשר שיהיה שקול, כתוב על אחאב: 'רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ' [מ"ב כא, כה]. לא היה רע כמו אחאב, מלך רשע כמו אחאב, ואתה אומר שהוא שקול בזכויות ובעוונות? אלא אומרים רבותינו: מתוך שהיה ותרן בממונו והיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, לכן היה ש

נשאלתי כך: נתקלתי בסרטון של אחד הנקרא ישי חג'בי בו הוא מצדיק את אמירת הפיוט כתר מלכות, על-ידי ציטוט הנאמר בשבת עה ע"א [לקמן אעתיק את הנאמר שם] [...] יודע אני שאין לייחס לכוכבים כוחות והשפעות כאמור בפיוט הנלוז, וכן שהחישוב הנ"ל נאמר על פעולות טבעיות כגון חידוש הלבנה וכיוצא בזאת, אך אינני מצליח להשיב תשובה ניצחת, התוכל לעזור? תשובה: הבה נחל באמור במסכת שבת (עה ע"א), וכך נאמר שם: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב [=מ

בשיר השירים נאמרו שני פסוקים אשר זהים זה לזה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ב, ז; ג, ה), ופסוק שלישי (ח, ד) אשר כמעט זהה לשניים הראשונים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו חכמים במסכת כתובות (קיא ע"א) בעניין זה: "שלוש שבועות הללו [שלוש הפעמים שבהן נאמר בפסוקים לעיל: 'הִשְׁבַּעְתִּ