CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

נשאלתי בעבר מהי הסיבה לכך שהמינים האירופים זייפו ועיוותו את תורתנו? מה הניע אותם לכך? ובכן, אנהג כמנהגו של רס"ג לוחם-הצדק בפירושיו, ואתן תשובה קצרה ותשובה ארוכה, אחל בתשובה הקצרה אשר מופיעה בדברי רבנו בצוואתו למורה, וכֹה דבריו המכוֹננים: "אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [=וא

נשאלתי כך: למה הגר"א, הרמח"ל וכו' וכו' הלכו אחרי הזוהר? איך הם לא ראו שזו עבודת אלילים? למה בכלל נכנסו לזה ולא היו אך ורק עם התורה המקורית והאמיתית ותו לא? תשובה: הסיבה המרכזית לתעייה באופל, בהגשמה ובמינות היא מפני שההליכה בדרכים הללו מסלקת מקרב האדם את יראת השמים, אשר חוסמת אפשרות לסטות אחר התאוות. כל הסוטים והמינים הללו שהזכרת ועוד, בחרו ללכת בשרירות ליבם הרע. הם בחרו בתאוותיהם ובדרכיהם הרעים, מפני שהם התמכרו לתאוות כמו: רדיפת הכבוד וההערצה, הבצע, השׂררה, הכוח העצום שניתן ב

אחת ההשקפות המפורסמות ביותר בחברת המינות החרדית האורתודוקסית היא ההזיה, שניתן לשחד את בורא-עולם בתפילות פגאניות וכמובן בלימוד תורת המינות שבידם. שוחד זה, אשר גורם לפעול "גדולות ונצורות" לפי דמיונם ב"עולמות העליונים", מצדיק לפי שיטתם את מעמדם בראש הפירמידה של עם-ישראל, ולכן גם את התנהגותם המתנשׂאת כלפי כל חלקי עמֵּנו שלא הגיעו ל"דרגתם" זו שבה הם מתמרנים ומשפיעים על בורא-עולם. אך לא רק התנשאות ושחץ יש בידם, הם גם תובעים בפה-מלא משאר חלקי העם לממן ולתקצֵב אותם וכן לפטור אותם מחו

"לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה" (משלי ב, טז), ושם פירש רס"ג שהחכמה והדעת יצילו את האדם מליפול ברשתה של אשה זרה. ובפירושו הארוך הוסיף (בשתי הפְּסקות לקמן): "ולא הזהיר אלא מאשה זרה, אשה הזרה לך, וראשית צעדיה שעל-אף שהיא זרה לך מדברת עמך דברי חלקות ורוך המביאים לידי צחוק וזימה, ובעת שהיא מצחקת עמך עוזבת את בעלה שנאמר: 'הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ' [מש' ב, יז] ושוכחת אותו, ושמא תָּקֵל בליבה [אותה האשה] ותאמר [לעצמה] לא שכחתי כי אם אדם [בשר ודם]

דוגמה תצט בשמות (כג, ב) נאמר כך: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ושם פירש רש"י: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – יש במקרא זה מִדְרָשֵׁי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו". כלומר, לפי רש"י יש לפנינו פסוק יוצא-דופן שפשוטו אינו מתפרש על פי מדרשי חז"ל! ובמלים אחרות, יש בדברי רש"י הללו הוכחה נוספת לשיטתו להשתמש במדרשי חז"ל כאמצעי לפירוש פשטי המקראות, וזו סכלות חמורה. זאת ועוד, מהמשך פירושו עולה ומ

אפתח חלק זה בדברי הסיכום של דוד אקסלרוד בסרטונו על רש"י ('רש"י את נעמן' וכו', דקה 38:45 ואילך), להלן תמצית מסקנותיו ביחס לפירוש רש"י-שר"י (ערכתי קלות את דבריו): "ניתן לקבוע, כי מחבר פנטזיות אינפנטיליות שכאלה – חכם גדול לא יכול להיות, וכדי שכסיל כזה יהפוך לפרשן-על חייבים להתקיים שני תנאים [...] והתנאי השני להפיכת כסיל לפרשן-על – להקת מעודדים. בספרות התורנית נוצר מדור שלם: פרשני רש"י, ומדור זה בפני עצמו הוא הודאה באיוולת: איך זה שצריך פירוש על פירוש שמתיימר להיות פשט? [...] על-

[מאמר זה נכתב בסוף תשפ"ה] זמן קצר מאד לאחר ה-7.10 החלה מכונת הרעל השמאלנית בשטיפת מוח רבתי לעם-ישראל. הם רוצים את החטופים בכל מחיר, גם במחיר של המשך שלטון החמס וחזרתו להוות איום על מאות אלפים בעם-ישראל. לא מעניין אותם שהמחיר של החזרת החטופים ואי-סיום המלחמה בניצחון מוחלט פירושו מאות ואלפי הרוגים לכל הפחות. אך הם רואים את ה"כאן ועכשיו", הם הפכו לזומבים מטורללים מזילי ריר, אשר כל מה שרואים לנגד עיניהם הוא 20 חטופים חיים – ולכאורה, שאלה צריכה להישאל: ואולי עוכרי ישראל הללו באמת

בחול המועד סוכות תשפ"ז, ביום שני, יז בתשרי ה'תשפ"ז עלינו אני וידידי א' דחוח-הלוי להר-הבית – זוהי ללא ספק "עליה" הואיל ומדובר באירוע חגיגי ומרגש, מרומם נפש באמת. ואיני יכול שלא לציין את חולֵי הנפש מישראל ש"עולים" לקברים, יש רבים שבשבילם לרדת לקבר טמא זה אשכרה בילוי. סיפר לי חבר שהזמין קרובים ל"על האש" וכשסיימו לאכול הציעו לו ולילדיו להצטרף אליהם לקבר רחל, כאילו מדובר ביום כיף לכל המשפחה... ומי שמכיר את האורתודוקסים יודע שהתנהגותם הזויה והשקפותיהם מעוררות בחילה. העיקר, במאמר זה

אחל בשאלה שנשאלתי בעבר בעניין רש"י-שר"י, וכך שאל השואל: שמעתי טענה לפיה הקב"ה משגיח על פרשנותו של רש"י, כלומר מכיוון שאלהים אִפשר לרש"י להפוך לפרשן המרכזי של הרוב המכריע של היהודים הדתיים במהלך האלף האחרון, זו הוכחה לכך שאלהים מאשר את פירושו, כי אחרת אלהים היה מונע התופעה הזו. כיצד עלינו להגיב לטענה זו? להלן תשובתי: א) אלהים אינו מתערב בכל מה שקשור ליראת שמים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", והראיה הגדולה ממאה השנים האחרונות לכך שהקב"ה אינו מתערב ומאפשר לעם-ישראל לבחור בטוב א

במאמר זה נבחן את חובת האיש והאשה לפרוש מתשמיש סמוך לווסת (ואף שאסורים בתשמיש מותרים בקירוב בשר). חיוב הפרישה מתשמיש הינו למשך כשתים-עשרה שעות (כשהיום והלילה שווים) ולאחריהן: אם האשה לא ראתה דם, האיש והאשה מותרים בתשמיש. אגב, חכמי אדום הטיפשים העמיסו חומרות בעניין זה ולא אתייחס להזיותיהם במאמר זה. טרם שנחל לעיין בדיני הפרישה סמוך לווסת, עלינו להבהיר ארבעה מושגים: א) עונת יום – הזמן שמעלות-השחר ועד צאת-הכוכבים; ב) עונת לילה – הזמן שמצאת-הכוכבים ועד עלות-השחר; ג) אשה שיש לה ווסת

שניים המה אשר נצטווינו לתלות אותם על-גבי קורה לאחר שסוקלים אותם על-פי בית-דין: המגדף, ועובד עבודה-זרה, וציווי זה עוּגן במצוַת עשֵׂה. כמו כן, לאחר שתלינו אותם על-גבי קורת-עץ, נצטווינו שלא להלין את גופתם, דהיינו שלא להניח אותם תלויים במשך הלילה. ואף שמדובר בשאלה מפורסמת, ראוי לייחד לה מאמר קצר: מדוע נתחייבנו בתורת משה להתיר את התלוי מיד לעת ערב? ומהי משמעות הטעם להורדת התלוי בפסוק שבו נצטווינו בעניין זה: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא

הפסוק שבכותר מאמר זה נאמר בספר ישעיה (כו, ב) ורבנו מציבוֹ בראש הפרק הראשון של הספר "מורה הנבוכים". נראים הדברים, שרבנו מבקש להזכיר בו לכל תועי הלבב, המבקשים להחריב את תורתנו באמצעות עיוות וסילוף דברי רבנו במורה-הנבוכים – שספרוֹ זה נועד לאדם ישר-לבב: "אשר כבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו", וכפי שכתב בראש הקדמתו למורה. כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת תורת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטוו

טרם שנחל לבאר מה הן שבע הסיבות לסתירות ולניגודים המצויים בספרים, יש להבין מהי סתירה ומהו ניגוד. את שני המושׂגים הללו רבנו מבאר בספרונו "ביאור מלאכת ההגיון" בפרק הרביעי, וכֹה דברי רבנו שם בבארוֹ את המושׂג "סתירה" המחולק לשני סוגים (עמ' נא): "והעניין הזה שאנו נקראֵהו 'הסתירה' הוא שני סוגים: הסוג האחד, שיהיה אחד המשפטים מחייב כללי והאחר שולל חלקי, כאמרינו: 'כל אדם חי', 'לא כל אדם חי' – הרי שני אלו סותרים; והסוג השני, אם יהיה המשפט האחד שולל כללי, והאחר מחייב חלקי כאמרינו: 'אין א

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פג, סיוון תשמ"ד, עמ' 3, 31]. מלחמת הבחירות לכנסת האחת-עשרה נמצאת בעיצומה. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, שוב משלמות מס-שפתיים ומפריחות סיסמאות-סרק מלַבְּבות לעבר יהדות המזרח, המשתכחות מליבן מיד למחרת הבחירות, כרגיל. כי לא ייתכן, שהמערך, שהוליד את ההפליה עוד בראשית קום המדינה (ראו במאמר הקודם), ובמשך שנות שלטונו יצר את הקונפליקט העדתי-המעמדי וטיפח את הפער החברתי והנציחוֹ לדורות רבים, לא ייתכן שישנה לפתע את עורו. הוא נשאר נאמן לסיסמתה של ממש

בתום הקדמת רבנו לספרו "מורה הנבוכים" הוא כותב צוואה לתלמידיו. צוואתו עוסקת באופני לימוד המורה, באזהרה מפני הסכלים שספרו זה עלול להזיק להם, בגילוי לב של רבנו שבו הוא מספר מאין הוא שאב את הכוחות הנפשיים לכתוב ספר מהפכני זה, ובמוסר-השׂכל לכל אנשי האמת כיצד עליהם להתייחס ולהתמודד עם העדר האמת ועם מיעוט ההולכים בדרכה. א. תיאום פרקי המורה אחד הדברים החשובים ביותר ללומד "מורה הנבוכים" הוא לידע, כי רבנו לא הבהיר עניינים מסוימים עד תומם במקום אחד, ויתרה מזאת, עניינים רבים מאד בספר זה

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" ('משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם'), למדנו כי הרמב"ם מבחין בין משלי חז"ל למשלי הנביאים הבחנה מהותית גדולה ומשמעותית. בהמשך דבריו בהקדמתו למורה שם (עמ' י–יא), רבנו עורך הבחנה נוספת, פנימית, בתוך הקטגוריה שנקראת "משלי הנביאים". רבנו מלמדנו כי יש שני סוגים של משלי נביאים: 1) האחד שבו כל מילה או משפט שבאותו המשל מורים עניין מסוים; 2) והשני שכל המשל מורה על עניין אחד מסוים, וריבוי המלים לא נועד אלא לייפות את המשל ולהעמידו על עמדוֹ. וכֹה דברי רב

שמח לבשר לכל שוחרי משנת הרמב"ם שאחד מהחברים היקרים התנדב ועשה אפליקציה לסידור אור הרמב"ם, כלומר סידור תפילה לטלפון בחינם וללא הרשמה, עם גלילה רציפה, חיפוש, סימניות וקריאה בלי אינטרנט. תודה רבה ליגל צבי חשן על תרומתו החשובה! הוראות ההתקנה והשימוש 1) פתיחת קישור – פתחו את הקישור בדפדפן, לאחר-מכן התחברו לאינטרנט, רצוי ל-Wi-Fi. https://or-harambam.zvi-and-israel.chatgpt.site באנדרואיד פתחו ב-Chrome, ובאייפון ב-Safari. אם הקישור נפתח בחלון פנימי של WhatsApp, בחרו "פתיחה בדפדפן", א

בסוף המאמר הקודם בסדרה זו שכותרתו: "אי זו היא תשובה גמורה?", החילונו ללמוד מעט על דרכי התשובה, ואחזור ברשותכם על ההלכה שהוּבאה שם בעניין זה (תשובה ב, ה): "מדרכי התשובה להיות הַשָּׁב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר [שינוי שמו יזכיר לו] שאני [אדם] אחֵר ואיני אותו האיש שעשה את אותם המעשים, ומשנה את מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח". עד כאן

דוגמה שיח בהמשך ספר-האופל (מט ע"א), שורבט כך: "דבר אחר: 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' [איוב כח, כג] – כשהבת בבית אמא, היא מסתכלת בכל יום בכל מה שבתה צריכה, שכתוב: 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' [שם]. כיוון שהתחברה בבעלה, הוא נותן לה כל מה שצריך ויתקן מעשיה, זהו שכתוב: 'וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ' [המשך הפסוק שם]". מן הקטע הזה עולה בבירור שאלהים הוא האמא, והאלהים הזה "מתחברת בבעלה והוא נותן לה כל מה שצריך ויתקן מעשיה", הוי אומר: לא רק שיש לאלהים בת לפי ההזיה הזו, אלא שיש לאלהים ב

דוגמה תכח בויקרא (ד, ג) נאמר: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַייָ לְחַטָּאת", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ לְחַטָּאת" – "קֳדָם יְיָ לְחַטָּתָא", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות מאד במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לי

פרק ד הלכה חמישית וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "יצר מתהו ממש, ועשה את אינו ישנו, וחצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס". וכך אומר שם מחבר הפירוש על ההזיה הזו שנקראת משום מה "הלכה": "ואמשיל בקירוב, כמי שעומד בתוך רחבה שלו ומשרטט מידה על מידה לחצר פלונית [...] ואחר-כך מעמיד את הבנאי ואז יבנה כפי ששרטט ורשם [...] כך [...] שרטט הבורא באוויר כדור-הארץ כעשרים אלף מיל בקירוב [=כלומר הקב"ה מראש 'שרטט' את כדור-הארץ שלם ומושלם, דהיינו לא מדובר בתהליכים טבעיים-התפתחותיים ארוכים, והוא הדין לכל ש

ובכן, הבה נחל בפסק חז"ל ורבנו בהלכות גזלה ואבדה (ו, ז–יא): "דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל, והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם, כגון [...] המשחקים בקוביה [...] המשחקין בקוביה כיצד? אלו המשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושין תנאי ביניהן שכל הנוצח את חברו באותו השחוק ייקח ממנו כך וכך – הרי זה גזל מדבריהם, אף-על-פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל – הרי זה גזל. וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי ביניהם, שכל שתנצח בהמתו או תרוץ

א. ארבל תמה על הרמב"ם במשך כל שיעורו הארוך המתעתע והמייגע, ארבל חוזר שוב ושוב על החילוק הדמיוני והשקרי שהוא המציא, דהיינו שגם רבנו הרמב"ם מתיר ליהנות מדברי תורה ואף לשיטתו מדובר במצוה רבה, ורק כאשר "אי אפשר" לוֹ לאדם לפרנס את עצמו וגם ללמוד תורה, רק אז נאסר על האדם ליהנות מדברי תורה. וכבר אמרתי אלף פעמים שחילוקו זה בנוי על התֹּהו, שהרי כל אדם יתעצל ויתרשל ויתבטל בטענה ש"אי אפשר" לו. כמו כן, כשרבנו מתיר למי ש"אי אפשר לו" הוא אומר מפורשות שכוונתו היא רק לחולים קשים או לבעלי ייס

א. בדור שלנו חובה לחלל-שם-שמים? בהמשך שיעורו (דקה 1:46:48 ואילך) ארבל עובר לדון בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יד), וכֹה דברי רבנו: "היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע". ארבל טוען שלא ניתן לקיים את ההלכה הזו בימינו, והנני תמה, אם אפשר להתקיים ממשכורת חודשית וטובות הנאה עלובות, מדוע שלא יהיה ניתן להתקיים מעשיית מלאכה יומיים בשבוע? משכורת חילול-השם ממוצעת בכוייללי המינות הינה 2000 ש"ח בחודש, לעומת זאת, אם יש לאדם אומנות כאמור בהלכה, הוא יכול להרוויח מיו