CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב). המלה "חאלקה" משמעותה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השׂכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען ש

מאמר זה נכתב כשנתיים לפני אסון מירון שבו נחנקו ונמחצו למוות 45 עובדי אלילים. אפתח בגילוי נאות שמעולם לא הבנתי את הנהייה הזרה אחרי הדלקת המדורות בל"ג בעומר, מעולם לא הבנתי מדוע מייחסים להדלקת מדורה לצד קבר טמא ערך רוחני או דתי, ומעולם לא הבנתי מדוע אנשים שמצטופפים סביב קבר, ונאבקים לגעת בו ולהתפלל לידו, מדוע הם חשים בכל המולת הטומאה הפגאנית הזו "התעלות רוחנית"? זאת ועוד, המדורות גורמות לנזק סביבתי ואקולוגי, ואף לשריפות מכַלות טבע יקר ומסכנות חיים, וכי יעלה על הדעת שה' חפץ שנפג

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו: א) דוד בן זמרא – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ('לא יפנה אדם לבקר הקברות') למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי-תורה, הואיל ויש איסור לעסוק בדברי קדושה במקומות של טומאה וטינוף. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת-משה היא תורת-חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם, להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים

מאמר זה הוא למעשה מאמר המשך למאמר: "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שמצטרף לסדרת המאמרים על השו"ע: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים". מטרתם של המינים וקארו בתוכם הייתה ועודנה להשמיד ולהכחיד את כל יסודות התורה המחשבתיים ולעקור את כל דיני העבודה-הזרה מתורת משה – וכל זאת מפני שהם החליטו להפוך את עצמם ל"קדושי עליון" ולבעלי "כוחות נסתרים", ובמלים אחרות: לאלילים. עיצוב דמותם כ"אדירי עולם" אשר כל רז לא אניס להם, שֵׁירת את רדיפת השׂררה, הכבוד והבצע הבלתי-נלאית שפשׂתה ב

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב). ביום העצמאות תשפ"ב פגשתי מכר אחד שבנו חלה לפני כמה שנים במחלה קשה וב"ה החלים ממנה, שאלתי אותו לשלום בנו שעבר עם משפחתו לגור באזור הצפון. אביו השיב לי ששלום בנו טוב ב"ה, אך משום מה ראיתי עצב על פניו, והתשובה לכך לא איחרה לבוא. הואיל ונקבתי בשמו של בנו כאשר שאלתי לשלומו, האב העיר לי שהבן כבר אינו עונה יותר לשם שניתן לו. האב הוסיף והסביר לי שבנו הלך לקנייבסק