CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דוגמה שצו בשמות (לה, כא) נאמר: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְיָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", וכבר למדנו שהרחקת ייחוס התרומה מה' יתעלה מלמדת אותנו שהתרומה איננה לה': הוא אינו זקוק לשום תרומה, אלא, התרומה הזאת ניתנת לפניו, דהיינו במסגרת העבודה והרוממות לה' יתעלה בבית-המקדש, אשר כולה נועדה לנו שוכני-בתי-חומר ותכליתה לזַכּוֹת ולרומם ולקרב אותנו אליו. דוגמה שצז בשמ

בחלק זה נרחיב בעניין חזרתו הכפייתית והאובססיבית של מחבר הפירוש על ההזיה לפיה הקב"ה מצוי בכל מקום. ברם, טרם שאחל אבקש לעיין עמכם בדברי רבנו במורה (א, ע): "ולשון חגיגה [יב ע"ב], אמרוּ [חכמים ע"ה]: ערבות רם ונישא שוכן עליו, שנאמר: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת', ומנא לן דאיקרי שמים? כתיב הכא: 'לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וכתיב התם: 'רֹכֵב שָׁמַיִם'. הנה נתבאר, כי כל הרמז לגלגל אחד, והוא המקיף את הכל [...] והתבונן אמרם: 'שוכן עליו' ולא אמרוּ 'שוכן בו', כי אילו אמרוּ 'שוכן בו' היה זה מחייב

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (59:26): "רבותינו אומרים בסנהדרין שאחאב המלך הרשע ראה אותו הנביא בחזיון הנבואה בשמים שהוא שקול בזכויות ובעוונות, ורבותינו מקשים: איך אפשר שיהיה שקול, כתוב על אחאב: 'רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ' [מ"ב כא, כה]. לא היה רע כמו אחאב, מלך רשע כמו אחאב, ואתה אומר שהוא שקול בזכויות ובעוונות? אלא אומרים רבותינו: מתוך שהיה ותרן בממונו והיה מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, לכן היה ש

נשאלתי כך: נתקלתי בסרטון של אחד הנקרא ישי חג'בי בו הוא מצדיק את אמירת הפיוט כתר מלכות, על-ידי ציטוט הנאמר בשבת עה ע"א [לקמן אעתיק את הנאמר שם] [...] יודע אני שאין לייחס לכוכבים כוחות והשפעות כאמור בפיוט הנלוז, וכן שהחישוב הנ"ל נאמר על פעולות טבעיות כגון חידוש הלבנה וכיוצא בזאת, אך אינני מצליח להשיב תשובה ניצחת, התוכל לעזור? תשובה: הבה נחל באמור במסכת שבת (עה ע"א), וכך נאמר שם: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב [=מ

בשיר השירים נאמרו שני פסוקים אשר זהים זה לזה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ב, ז; ג, ה), ופסוק שלישי (ח, ד) אשר כמעט זהה לשניים הראשונים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ודרשו חכמים במסכת כתובות (קיא ע"א) בעניין זה: "שלוש שבועות הללו [שלוש הפעמים שבהן נאמר בפסוקים לעיל: 'הִשְׁבַּעְתִּ

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (55:10): "הגמרא בכתובות אומרת, שר' אלעזר אמר לפני ר' יוחנן שעמי הארץ אינם חיים בתחיית המתים [...] מי שיש לו תורה, עוסק בתורה, יחיה בתחיית-המתים שהוא השכר הגדול של העולם-הבא [...] אלא מה הכוונה ואתם הדבקים בה' אלהיכם? הכוונה דבק בתלמידי חכמים, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, אז הוא מתרועע, הוא עוזר, הוא מסייע לתלמיד חכם, העושה פרקמטיה לתלמידי חכמים, המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. אז מצאתי להם חיים, חיים כולכם היום, הם יחיו לע

בעבר קיבלתי תגובת נאצה שכותרתה: "מחאה קשה ונוראה על דברי הבלע", וזה לשונה: קראתי את המאמר המזעזע והנורא שכתבת בחציפותך על קדושי ישראל האריז"ל והמהרח"ו. טענותיך לא רק כלפי הרבנים הנזכרים, אלא גם כלפי כל חכמי הדורות שבאו אחריהם, והעריכו והעריצו את חכמתם ודבריהם ונהגו והנהיגו על פיהם קהל עדה וישראל למאות אלפים מאות שנים, ואומרים אחריהם "מקודש, מקודש". ובעומק יותר, טענותיך לא רק כלפי חכמי הדורות (שלטענתך הלכו בעיוורון אחריהם) אלא בעצם כלפי בורא-עולם שהפקיר עולמו בידיהם של... במיל

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (33:20, 35:13): "אתה חי בזכותם, אתה נושם בזכותם, אתה קיים בזכותם, המכונית שבחניה שלך זה בגללם [=בזכות יושבי הישיבות למיניהם] [...] הם מקיימים את כל העולם, בזכותם אתה חי, אתה קיים, אתה נושם, אתה נמצא [...] [צועק:] כל מי שכופר בדברים האלו שאני אומר עתה הוא כופר בכל התורה! [...] רבנן שומרים לכם את העולם, בזכות רבנן אתה חי וקיים, זה חייב כל יהודי להאמין, זו הנחת היסוד וזו ההשקפה האמיתית, וכל הכופר וקצת-קצת נוטה מהדבר הזה, הוא כופר בתורה שאין לו חלק לעו

לדעת רבנו, מטרתה הראשונה של התפילה היא להפנות את המחשבה לבורא-עולם, ולהרגיל אותה להיות קשורה בו עד שהקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם יהיה איתן וקבוע. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין מטרת מצות התפילה ומטרת שאר המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה ותכלית כל המצוות שציוונו בהן ה' יתברך היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנ

נתבקשתי על-ידי אחד מחבריי להתייחס לשיעורו של ארבל בעניין חוק הגיוס. ובכן, שמעתי את כל השיעור מתחילתו ועד סופו פעמיים, וטרם שאחל אציין שמדי כמה דקות צצה לה פרסומת, ואחת מן הפרסומות הייתה לא פחות מפרסומת למיסיון! פתאום ראיתי לנגד עיניי בחורה יהודייה אשר מספרת על תהליך גילויה את הנצרות, וכיצד היא התנצרה – ולא לחינם ראיתי זאת, כי יש בזה רמז לדרכו הפרו-נוצרית של ארבל הפרזיט, שמתעתע במילותיו. משיעורו עולה באופן ברור שארבל הוא כומר אורתודוקסי ככל הכומרים האורתודוקסים אשר הפכו את תור

בעבר, ביום כ בניסן תשפ"ד (28.4.24) פורסמה כתבה ב-Ynet שכותרתה: "הרב הראשי על המתקפה האיראנית: ניצלנו בזכות הרמטכ"ל? בזכות בני הישיבות". מדובר בכתבה קצרה ותמציתית מאד, אך היא מטיבה לבטא את שחצנותו ומינותו של ישמעאל אִבְּן עבדאללה. וכך נאמר בכותרות הכתבה: "הרב יצחק יוסף התייחס בשיעור השבועי שערך למתקפת הטילים של איראן על ישראל ולמלחמה בדרום ובצפון, ואמר כי לימוד התורה של תלמידי הישיבות הציל אותנו ולא הרמטכ"ל. [וכך אמר בשיעור:] 'ניצלנו בכל המלחמה הזאת כשאויבנו קמו עלינו בדרום וב

ביום ראשון כח באדר ב תשפ"ד, פרסמו כומריה של ש"ס פאשקוויל אשר מורה שלא להתגייס בשום פנים לצבא-ההגנה-לישראל. בפאשקוויל המינות של הספרדים הנרצעים, מובאות השקפות אירופיות אשכנזיות מובהקות, ובראשן השקפת המינות: "תורה מגנא ומצלא". ברם, דומני שמכל השקפותיהם הבזויות חשיבותו הגדולה של הפאשקוויל הלז נובעת מכך שהוא חושף את השקפתם האמיתית לפיה גם לבחורים שלא לומדים בכולל אסור להתגייס. במשך שנים רבות תעתעו בנו כומרי הספרדים הנרצעים ובראשם עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה, כי "מי שאיננו לומד תורה צ

הבה ונמשיך לעיין בשיעורו של ארבל ונבחן יחדיו את טענותיו ותעתועיו, יש טענות אשר כבר התייחסתי אליהן במאמר "ארבל מתעב ולועג לחיילי צה"ל", כגון בעניין: "מאי אהנו לן רבנן?", וכן בעניין שומרי העיר, ולא אחזור עתה לדון בדברי חז"ל בזה. בדקה 11:18 אומר ארבל: "הזכרתי בשיעור אחֵר תחת הכותרת 'החרדים משתמטים', שכל הטענות הללו של הגיוס שהם טוענים נגד הרפורמה [המשפטית], שהם טענו אותן אנשי המחאה שעוצרים את הכבישים [...] כל אותם אנשי המחאה שצידדו בהשתמטות כיוון שהצבא איננו ערכי – אז גם לטענתנו

"יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (משלי א, ז), ופירש שם רס"ג: "אבל אמרוֹ 'יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת', וכן מאמר דוד: 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ' [תה' קיא, י], אין כוונתם בכך שתהא יראת ה' קודמת את הידיעה, כי מן המוכחש הוא שתהא יראת ה' בלי ידיעה [וכדברי חז"ל: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה)]. אלא כוונתם בכך כפי שקבענו, כי ראשית מה שהידיעה מחייבת והחשוב והיותר נכבד היא יראת ה' יתרומם שבחו, וכאשר תוּשָּׂג לאדם הידיעה [=ידיעת ה']

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 35]. אין בפי מילים, אני נבוך ומבולבל, עדיין קשה לי לעכל את האסון שירד על משפחתו ועלינו. אומרים: גזירה על המת שישתכח מן הלב. זה בהחלט נכון. המת אולי משתכח, אבל משקעי הכאב נשארים בלב. מנסה אני לבנות מתאר. הייתי קורא לזה מתאר רוחני סביב דמותו של הרב ר' שלום עמוס זצ"ל. חייו ומותו של האיש הזה הם עניינים חידתיים, שעד היום איני יכול לפתור אותם. ראשית, חייו של רבי שלום עמוס, היו חידה. הוא היה טוב מדי בשביל עולמנו הטרוף והמטורף; הוא ה

דוגמה תיב בשמות (י, ב) נאמר כך: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ", ושם פירש רש"י: "הִתְעַלַּלְתִּי – שָׂחַקְתִּי, כמו: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי' [במ' כב, כט], 'הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם' [ש"א ו, ו], האמור במצרַיִם. ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו: 'וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי' [איכה א, כב], 'אֲשֶׁר עוֹלַל לִי

בגמרא תענית (כט ע"א) הובאה אגדה שמספרת סיפור מזעזע על חורבן בית-ראשון. אין להבין אגדה זו כפשוטה, מפני שבאגדה זו שיקעו חז"ל רעיונות עמוקים ומסרים של נחמה לדורות. הבנתה כפשוטה, מעבר לשיבושי המחשבה שהיא עלולה לדרדר אליהם, מחריבה גם את התובנות והמסרים החשובים והנעלים אותם ביקשו חז"ל להעביר לנו לדורות. והנה לפניכם לשון האגדה: "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין

דוגמה תו בשמות (ח, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", ושם פירש רש"י: "אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא. וכאשר יאמר: הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר: אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכולם 'וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם' [יח' לה, יג], הרביתם". ומתוך עילגות לשונו של רש

אחת האקסיומות הרווחות בימינו היא שבית-המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ברם, לכאורה הנחה רווחת זו תמוהה מאד, שהרי החובה לאהוב את הזולת והאיסור לשנוא את הזולת, אשר מופיעים בתורה בפסוקים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יז–יח) הינן מצוַת לא תעשה ומצוַת עשה מן התורה – וכי יעלה על הדעת שעבירה על מצות עשה אחת ועבירה על מצות לא-תעשה נוספת יגרמו לבדן לחורבן בית-המקדש? כמו כן, לא מדובר במצוות שחייבים עליהן כרת או ארבע מיתות בית-דין, ואפ

ביום ראשון, ה' באב תשפ"ו, בשבוע שחל בו תשעה באב, פער שוב לנדו המתועב את פיו. המלחמה שהחלה בטבח שמחת תורה (7.10.23), חשפה וחושפת את מנהיגי הציבור החרדי, היא שופכת אור בוהק על פניהם המרושעות והמכוערות. המלחמה חושפת את שנאתם של המינים השחורים (המכונים 'גדולי התורה') לצה"ל, לארץ-ישראל ולעם-ישראל – כל מה שמעניין אותם הוא אך ורק דבר אחד: לגזול ולשדוד את קופת המדינה כדי להוסיף כוח פוליטי וחברתי, וכדי להרחיב את מעגלי הבצע והשפעתם הכלכלית. לא מעניין אותם שום דבר חוץ מזה, הם מתבוננים ב

הקדמה רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד), וכֹה דבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". נחל בשירת קודש: "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", ובכן, ללא כלי נגינה על היין היא מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, עם כלי נגינה אפילו שירת קו

בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י-שר"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]". תחילה נסיק מדבריו מסקנה ברורה ובהירה, והיא שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! כלומר, רש"י מעתיק את לשון המדרש לתוך פירוש פשטני מוצ

דוגמה שצו בשמות (ז, ט) נאמר כך: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין", ושם פירש רש"י: "מוֹפֵת – אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם". ופירושו טמטום מוחלט, שהרי המופת לא נועד להודיע שיש צורך בהקב"ה שהרי פרעה כלל לא האמין במציאות קיומו של בורא-עולם, אלא, המופת נועד להוכיח לפרעה שבורא-עולם מצוי ומשגיח, וכן שמשה ואהרן נשלחו על-ידי אותו אלוה אמת, בורא-עולם. ואם המופת הזה נועד

נתבקשתי לסכם ולהסביר בקצרה את הלכות חודש אב ושבוע שחל בו. ובכן, נחל בפסקי רבנו בהלכות תעניות (ה, ו): "משייכנס אב ממעטין בשמחה [רק ממעטין בשמחה, אך אין להשבית את השמחה כליל חלילה]. ושבת [=שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור לספר [=להסתפר], ולכבס [=לכבס בחומרי כביסה וכמנהגם הקדום, אך במים בלבד מותר], וללבוש כלי מגוהץ [=מכובס בחומרי כביסה] [...] עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית – אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת [=בשבוע] זה ולא ייכנסו למרחץ עד שיעבור הת