CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

כמה עינית אותנו מר נתניהו! כמה עינית! במשך עשרות שנים כיזבת וכיחשת, והיית עבד נרצע לשמאלנים עוכרי ישראל. טיפחת ורוממת ופיטמת את מערכת המשפט האתאיסטית, הפרוגרסיבית, הפרו-ערבית. במשך עשרות שנים הולכת שולל מצביעי ימין כאילו אתה ימין! בקולך קול הבריטון כישפת מיליונים של פתאים בעם-ישראל ללכת אחריך, דיברת גבוהה-גבוהה על ערכים ומוסר וארץ-ישראל, אך בפועל פעלת כאחרון השמאלנים עוכרי ישראל. השבעה באוקטובר נתן לך סטירת לחי מצלצלת, אך אתה לא התעוררת! המשכת במדיניות ההססנות, הפחדנות והרפיס

לא. לשלוח את אברבנאל לאברבנאל בחלק א פרק ג עסקתי בטענתו של עשור לפיה הרמב"ם חזר בו והודה לקבלה הפגאנית בסוף ימיו, וכבר ציינתי שם שעשור ישוב על קֵאוֹ בעניין זה בהמשך דבריו – ובכן, אצטט מעט מדבריו השניִים של עשור בעניין זה, במטרה לחשוף עוד אחד מעדת השקרנים והכסילים, הלא הוא פרשן המקרא הידוע בשם משפחתו "אברבנאל" (חי במאה הי"ה בספרד ובפורטוגל). וכך אומר עשור על אברבנאל הלז (דקה 56:00): "וחוץ מזה, אמרנו שהרמב"ם חזר בו, ובסוף ימיו, מי הביא את זה שהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו? [...] הנה

יה. פילוסופים שביקרו את הרמב"ם בטענתו הבאה עשור מביא ראיות מפילוסופים שונים שביקרו את הרמב"ם וטענו שלא יעלה על הדעת להסביר את "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" כעניינים מחשבתיים, אלא לפי דברי עשור הם סברו שמדובר במסורת: "כולם כתבו שאי אפשר לומר שחכמת הטבע שחכמת האלהות של אריסטו יהיה מכֻוון לרבותינו ז"ל למעשה בראשית ולמעשה מרכבה כמו שסובר הרמב"ם [...] והוכיחו כן מתוך מאמרי רבותינו ז"ל, המכֻוון במעשה בראשית ובמעשה מרכבה הם עניינים שלא יושגו בדרך החקירה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה זה לא

ביום שלישי יט בסיוון תשפ"ד (25.6.2024), פורסם שיעור של בן סורר ומורה בשם דני עשור. כותרת השיעור הינה: "תשובות ברורות למתנגדי חכמת הקבלה בדורנו". והואיל וספר האופל הינו ספר מאגיה ומינות פרו-נוצרי שחובה להוקיעוֹ ולשרפוֹ ולזרות את אפרו ברוח שאיננה מצויה, ראיתי לנכון לבחון את "תשובותיו הברורות" של דני עשׂוֹר, בן מינות סורר ומורה. א. הרמב"ם אמר שהוא "לא זכה לקבל" את "חכמה הקבלה"? טענתו הראשונה של עשור היא, שהרמב"ם אמר שהוא "לא זכה לקבל" את מה שעשור מכנה "חכמת הקבלה", ולכן הרמב"ם ה

אחת ההזיות המגוחכות ביותר שאוחזים בה לא מעט פתאים בימינו, הינה ההזיה שכדור-הארץ שטוח. יש להם לשטוחיסטים "ראיות" רבות כביכול לכך שכדור-הארץ שטוח, אך כל ראיותיהם מתנפצות כגלים אל סלע כנגד הראיות המדעיות שעומדות כנגד הזיותיהם. ברם, בחרתי לפתוח את המאמר הזה לא בראיות מדעיות, כי אינני מדען ובעניין זה איני אלא בגדר "מלקט אחר הקוצרים", אלא בראיה מן השכל הישר, ולדעתי היא מפרקת את כל תעתועיהם. ובכן, בימינו קל מאד להוכיח את האמת בעניין זה ואין צורך בכל תעתועיהם "המדעיים" של השטוחיסטים,

הרמב"ן בפירושו לתורה תוקף את רבנו ביסוד מרכזי מאד בדתנו. רבנו כידוע סבר שאונקלוס הינו ממרחיקי הגשמות הגדולים ביותר, ולהערכתי יש כאלף מקומות בתרגומו שבהם אונקלוס מרחיק מן ההגשמה. ברם, הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין, שלל את העובדה שאונקלוס קידש את הרחקת הגשמות, הואיל וההגשמה פשטה מאד בקרב המינים האירופים. כלומר, הרמב"ן היה עבד נרצע ומשועבד למינים האשכנזים, אשר כרתו עמו ברית רשעים: הם יאדירו ויפארו וירוממו את שמו הנתעב, והוא ירוצץ את יסודות תורת האמת ובמיוחד את שלילת ההגשמה, המאגיה ו

שאל השואל: מהו עונש הכרת שנאמר בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, ועל מי הוא חל? השואל אף טען, כי נראה מדברי רבנו שרק מי שכפר ביסוד משלושה-עשר יסודות הדת נענש בכרת, אך כל מי שמאמין בשלושה-עשר היסודות זוכה לחיי העולם-הבא, אפילו אם הוא עובר על עבירות שנאמר בהן במפורש, בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, שעונשן הוא כרת. תשובה: עונש הכרת הוא עונש הכרתת הנפש מחיי העולם-הבא, וכדברי רבנו: "והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותֹאבד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כ

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (יר' ה, כא). על המאמר "אין משיבין את הארי לאחר מיתה" התקיים בתגובות דיון די ארוך בעניין האיסור החמור ליהנות מדברי תורה, והנה הוא לפניכם: טען הדרדעי האורתודוקסי: אחי, אתה כותב כאֵלו שטויות שאפשר להשתגע... לעצם העניין, אליבא דהרמב"ם אין כל איסור על תלמיד חכם שמציעים לו לקבל כסף כדי שילמד [האמנם?], וקל וחומר כדי שיכהן בתפקיד שדורש מאמץ והמון עבודה [האמנם?], אלא שזה לא מומלץ [ה

נשאלתי כך: נכנס אלי אחד הליצנים הברסלבים לבקש צדקה ולתת לי ספרון של כומרם שיק, כמובן שלא לקחתי את ספרונו אבל נתתי לו מטבע. מה היית עושה במצב כזה? תשובה: הייתי מסביר לו שאיני נותן לו מאומה כי הקב"ה אסר עלי לתת לו, והאיסור החמור בעניין זה מופיע בפסקי חז"ל ורבנו בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דבריהם: [טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פ

"אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ", "וְ[תלמידיו] יִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת" (מש' כא, איוב לו). טרם שאומר כמה מלים על חיים קרוּקמן שם רשעים ירקב, אצרף את הדברים שנשלחו לחברי אור הרמב"ם ב"קול הקורא" מיום שני ב בטבת תשפ"ג. הדברים שב"קול הקורא" העירו את השדים מרבצם לחרף ולגדף את אדיר הקטן, וקללותיהם עוררוני לכתוב את המאמר שלפניכם. כותרת ה"קול הקורא" שנזכר הייתה כדלהלן: "צֹפָיו עִוְרִים כֻּלָּם [...] כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים [...] וְהַכְּלָבִים עַזֵּי

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב). מן המפורסמות בחברת המינות החרדית היא ההשקפה שלימוד תורת המינות שבידם מועיל לשמירה על מדינת-ישראל, לא פחות ואף הרבה יותר מאשר פעולתם של חיילי צה"ל וזרועות הביטחון. כמובן שההזיה הפגאנית הזו נועדה לפטור אותם משירות בצה"ל מֵחַד, ומאידך להצדיק מ

נשאלתי בעבר מהי הסיבה לכך שהמינים האירופים זייפו ועיוותו את תורתנו? מה הניע אותם לכך? ובכן, אנהג כמנהגו של רס"ג לוחם-הצדק בפירושיו, ואתן תשובה קצרה ותשובה ארוכה, אחל בתשובה הקצרה אשר מופיעה בדברי רבנו בצוואתו למורה, וכֹה דבריו המכוֹננים: "אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [=וא

נשאלתי כך: למה הגר"א, הרמח"ל וכו' וכו' הלכו אחרי הזוהר? איך הם לא ראו שזו עבודת אלילים? למה בכלל נכנסו לזה ולא היו אך ורק עם התורה המקורית והאמיתית ותו לא? תשובה: הסיבה המרכזית לתעייה באופל, בהגשמה ובמינות היא מפני שההליכה בדרכים הללו מסלקת מקרב האדם את יראת השמים, אשר חוסמת אפשרות לסטות אחר התאוות. כל הסוטים והמינים הללו שהזכרת ועוד, בחרו ללכת בשרירות ליבם הרע. הם בחרו בתאוותיהם ובדרכיהם הרעים, מפני שהם התמכרו לתאוות כמו: רדיפת הכבוד וההערצה, הבצע, השׂררה, הכוח העצום שניתן ב

אחת ההשקפות המפורסמות ביותר בחברת המינות החרדית האורתודוקסית היא ההזיה, שניתן לשחד את בורא-עולם בתפילות פגאניות וכמובן בלימוד תורת המינות שבידם. שוחד זה, אשר גורם לפעול "גדולות ונצורות" לפי דמיונם ב"עולמות העליונים", מצדיק לפי שיטתם את מעמדם בראש הפירמידה של עם-ישראל, ולכן גם את התנהגותם המתנשׂאת כלפי כל חלקי עמֵּנו שלא הגיעו ל"דרגתם" זו שבה הם מתמרנים ומשפיעים על בורא-עולם. אך לא רק התנשאות ושחץ יש בידם, הם גם תובעים בפה-מלא משאר חלקי העם לממן ולתקצֵב אותם וכן לפטור אותם מחו

"לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה" (משלי ב, טז), ושם פירש רס"ג שהחכמה והדעת יצילו את האדם מליפול ברשתה של אשה זרה. ובפירושו הארוך הוסיף (בשתי הפְּסקות לקמן): "ולא הזהיר אלא מאשה זרה, אשה הזרה לך, וראשית צעדיה שעל-אף שהיא זרה לך מדברת עמך דברי חלקות ורוך המביאים לידי צחוק וזימה, ובעת שהיא מצחקת עמך עוזבת את בעלה שנאמר: 'הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ' [מש' ב, יז] ושוכחת אותו, ושמא תָּקֵל בליבה [אותה האשה] ותאמר [לעצמה] לא שכחתי כי אם אדם [בשר ודם]

דוגמה תצט בשמות (כג, ב) נאמר כך: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ושם פירש רש"י: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – יש במקרא זה מִדְרָשֵׁי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו". כלומר, לפי רש"י יש לפנינו פסוק יוצא-דופן שפשוטו אינו מתפרש על פי מדרשי חז"ל! ובמלים אחרות, יש בדברי רש"י הללו הוכחה נוספת לשיטתו להשתמש במדרשי חז"ל כאמצעי לפירוש פשטי המקראות, וזו סכלות חמורה. זאת ועוד, מהמשך פירושו עולה ומ

אפתח חלק זה בדברי הסיכום של דוד אקסלרוד בסרטונו על רש"י ('רש"י את נעמן' וכו', דקה 38:45 ואילך), להלן תמצית מסקנותיו ביחס לפירוש רש"י-שר"י (ערכתי קלות את דבריו): "ניתן לקבוע, כי מחבר פנטזיות אינפנטיליות שכאלה – חכם גדול לא יכול להיות, וכדי שכסיל כזה יהפוך לפרשן-על חייבים להתקיים שני תנאים [...] והתנאי השני להפיכת כסיל לפרשן-על – להקת מעודדים. בספרות התורנית נוצר מדור שלם: פרשני רש"י, ומדור זה בפני עצמו הוא הודאה באיוולת: איך זה שצריך פירוש על פירוש שמתיימר להיות פשט? [...] על-

[מאמר זה נכתב בסוף תשפ"ה] זמן קצר מאד לאחר ה-7.10 החלה מכונת הרעל השמאלנית בשטיפת מוח רבתי לעם-ישראל. הם רוצים את החטופים בכל מחיר, גם במחיר של המשך שלטון החמס וחזרתו להוות איום על מאות אלפים בעם-ישראל. לא מעניין אותם שהמחיר של החזרת החטופים ואי-סיום המלחמה בניצחון מוחלט פירושו מאות ואלפי הרוגים לכל הפחות. אך הם רואים את ה"כאן ועכשיו", הם הפכו לזומבים מטורללים מזילי ריר, אשר כל מה שרואים לנגד עיניהם הוא 20 חטופים חיים – ולכאורה, שאלה צריכה להישאל: ואולי עוכרי ישראל הללו באמת

בחול המועד סוכות תשפ"ז, ביום שני, יז בתשרי ה'תשפ"ז עלינו אני וידידי א' דחוח-הלוי להר-הבית – זוהי ללא ספק "עליה" הואיל ומדובר באירוע חגיגי ומרגש, מרומם נפש באמת. ואיני יכול שלא לציין את חולֵי הנפש מישראל ש"עולים" לקברים, יש רבים שבשבילם לרדת לקבר טמא זה אשכרה בילוי. סיפר לי חבר שהזמין קרובים ל"על האש" וכשסיימו לאכול הציעו לו ולילדיו להצטרף אליהם לקבר רחל, כאילו מדובר ביום כיף לכל המשפחה... ומי שמכיר את האורתודוקסים יודע שהתנהגותם הזויה והשקפותיהם מעוררות בחילה. העיקר, במאמר זה

אחל בשאלה שנשאלתי בעבר בעניין רש"י-שר"י, וכך שאל השואל: שמעתי טענה לפיה הקב"ה משגיח על פרשנותו של רש"י, כלומר מכיוון שאלהים אִפשר לרש"י להפוך לפרשן המרכזי של הרוב המכריע של היהודים הדתיים במהלך האלף האחרון, זו הוכחה לכך שאלהים מאשר את פירושו, כי אחרת אלהים היה מונע התופעה הזו. כיצד עלינו להגיב לטענה זו? להלן תשובתי: א) אלהים אינו מתערב בכל מה שקשור ליראת שמים: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", והראיה הגדולה ממאה השנים האחרונות לכך שהקב"ה אינו מתערב ומאפשר לעם-ישראל לבחור בטוב א

במאמר זה נבחן את חובת האיש והאשה לפרוש מתשמיש סמוך לווסת (ואף שאסורים בתשמיש מותרים בקירוב בשר). חיוב הפרישה מתשמיש הינו למשך כשתים-עשרה שעות (כשהיום והלילה שווים) ולאחריהן: אם האשה לא ראתה דם, האיש והאשה מותרים בתשמיש. אגב, חכמי אדום הטיפשים העמיסו חומרות בעניין זה ולא אתייחס להזיותיהם במאמר זה. טרם שנחל לעיין בדיני הפרישה סמוך לווסת, עלינו להבהיר ארבעה מושגים: א) עונת יום – הזמן שמעלות-השחר ועד צאת-הכוכבים; ב) עונת לילה – הזמן שמצאת-הכוכבים ועד עלות-השחר; ג) אשה שיש לה ווסת

שניים המה אשר נצטווינו לתלות אותם על-גבי קורה לאחר שסוקלים אותם על-פי בית-דין: המגדף, ועובד עבודה-זרה, וציווי זה עוּגן במצוַת עשֵׂה. כמו כן, לאחר שתלינו אותם על-גבי קורת-עץ, נצטווינו שלא להלין את גופתם, דהיינו שלא להניח אותם תלויים במשך הלילה. ואף שמדובר בשאלה מפורסמת, ראוי לייחד לה מאמר קצר: מדוע נתחייבנו בתורת משה להתיר את התלוי מיד לעת ערב? ומהי משמעות הטעם להורדת התלוי בפסוק שבו נצטווינו בעניין זה: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא

הפסוק שבכותר מאמר זה נאמר בספר ישעיה (כו, ב) ורבנו מציבוֹ בראש הפרק הראשון של הספר "מורה הנבוכים". נראים הדברים, שרבנו מבקש להזכיר בו לכל תועי הלבב, המבקשים להחריב את תורתנו באמצעות עיוות וסילוף דברי רבנו במורה-הנבוכים – שספרוֹ זה נועד לאדם ישר-לבב: "אשר כבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו", וכפי שכתב בראש הקדמתו למורה. כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת תורת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטוו

טרם שנחל לבאר מה הן שבע הסיבות לסתירות ולניגודים המצויים בספרים, יש להבין מהי סתירה ומהו ניגוד. את שני המושׂגים הללו רבנו מבאר בספרונו "ביאור מלאכת ההגיון" בפרק הרביעי, וכֹה דברי רבנו שם בבארוֹ את המושׂג "סתירה" המחולק לשני סוגים (עמ' נא): "והעניין הזה שאנו נקראֵהו 'הסתירה' הוא שני סוגים: הסוג האחד, שיהיה אחד המשפטים מחייב כללי והאחר שולל חלקי, כאמרינו: 'כל אדם חי', 'לא כל אדם חי' – הרי שני אלו סותרים; והסוג השני, אם יהיה המשפט האחד שולל כללי, והאחר מחייב חלקי כאמרינו: 'אין א