CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

שלום לכולם, הסכמתי לקחת על עצמי הוצאה לאור של הסידורים (לחצו כאן לגרסה הדיגיטלית). מי שמעוניין, המינימום זה חמישה סידורים. המחיר כרגע לא ידוע מאחר וכמה שנוציא יותר המחיר ירד; אבל, הוא כנראה לא יעלה על שמונים ש״ח לסידור, ואני שואף לשישים. אין לי שום רווח בזה, אז אין להתייחס אלי כאילו אני עובד אצלכם. אני הנדסאי אזרחי עם עבודה טובה. לא יתבצע משלוח בדואר אלא יהיה מקום איסוף מאזור השרון ומחדרה. במידה ויהיו לא מעט פניות, המקום איסוף יהיה אירוע מפגש צנוע באזור המרכז או השרון, אנו חש

תחילה אציין שאין צורך להקפיד על אתרוג כשר כאשר יום-טוב ראשון של סוכות חל בשבת, שהרי כל דיני כשרות האתרוג נוגעים אך ורק ליום-טוב ראשון של סוכות שמצות נטילת לולב בו היא מן התורה, ולכן, בראש שנת תשפ"ד לדוגמה, כלל לא היה צריך לקנות אתרוג כשר. והנה ההלכה לפניכם (הלכות לולב ח, ט): "כל אלו [האתרוגים] שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, [כל זה] ביום טוב ראשון בלבד. אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר. והפסלנות שהיא משום עבודה-זרה, או מפני שאותו אתרוג אסור באכי

נשאלתי כך: מישהו שאל אותי למה בבית-המקדש היו מקריבים שעיר אחד לחטאת ואחד לעזאזל? אני שואל כי הוא מביא מכך ראיה לעניין השׂערות שבתפילין והמים האחרונים ל"סטרא אחרא". תשובה: טרם שאסביר את טעמו של השעיר לעזאזל לאור משנת רבנו ולאור דרך האמת, הנני מרגיש צורך לשאול שאלה אשר זועקת ומהדהדת במחשבתי: גם אם אדם אינו מבין את טעמו של השעיר המשתלח, איך הוא מרשה לעצמו להחליט שמדובר בקרבן שנועד לפייס ישות אלהית מרושעת אשר שוכנת בעליונים לצד בורא-עולם?! ואיך העדר ידיעה הופך להוכחה שיש אמת בעבו

שלום וברכה, לכל המעוניין, למכירה מגילת אסתר מהודרת כתובה על הגוויל. לפרטים נא לפנות ליקיר, 054-3535050

כיום ניתן למצוא מנהג מוזר מאוד בקרב האורתודוקסים בערב יום-הכיפורים: יש מהם שאוכלים כמה וכמה סעודות עם פת ומעמיסים על קיבתם, יש מהם שמסתובבים עם שקית פיצוחים או כל מיני נשנושים למיניהם, ובפיהם הטענה כי "מצוה להרבות באכילה בערב יום-הכיפורים". הם מגיעים ליום הקדוש בהרגשת כבדות ועייפות ואף סירחון, ומוצאים את עצמם קובעים שיא שנתי במספר הכניסות לבית הַכְסֵא. מקור שיבושי התועים מקור מנהגם נמצא בספר ידוע בציבור ששמו "שולחן ערוך", שם, בחלק הנקרא "אורח חיים" בסימן תרד נאמר כך: "מצוה לא

דוגמה שיא בהמשך ספר-האופל (מח ע"א), שורבט כך: "אחר שנבראו הרוחות [...] כיוון שיצאה קדושת היום ולא הושלמו, יצאו לעולם ומשוטטים לכל רוחות [השמים], וצריך העולם להישמר מהם, שהרי אז מתעורר כל צד שמאל, ואש הגיהינום לוהטת, וכל אותם שבצד שמאל הולכים ומשוטטים בעולם, ורוצים להתלבש בגוף ולא יכולים, ואז צריכים להישמר מהם, והתקינו 'שיר של פגעים' שבכל שעה שהפחד שלהם שרוי בעולם [...] כשמתקדש היום בערב שבת [...] כל רוחות וסערות ושדים וכל רוחות הטומאה, כולם נטמנים ונכנסים בעין הרחיים של נקב ת

מי שילך ברחובותיהם של צאצאי המינים בעשרת ימי התשובה, ייתקל עד מהרה בריח של סירחון עז וחריף. ככל שאותו אדם יתקרב למקור הסירחון הוא יגלה שמדובר בעשרות ולעתים מאות כלובים של תרנגולות מרוטות ועלובות מראה במיוחד, אשר דחוסות בצפיפות עצומה בתוך כלובים קטנים מאד, המונחים זה על-גב זה כמו מגדלים רבי קומות. לתוך כל בליל הסירחון הזה נכנסים צאצאי המינים יחד עם נשותיהם וילדיהם, ומשלמים כסף כדי שהאחראים על כל פסטיבל הסירחון הזה יוציאו תרנגולת אומללה ומרוטה מתוך הכלוב החנוּק, ויסובבו אותה סב

אחת ההזיות המזיקות ביותר שהחדירו המינים וצאצאיהם לעם-ישראל היא אמירת "כל נדרי". הנזק של ההזיה הפרו-נוצרית הזו פשוט בלתי נתפשׂ: בִּמקום שבני האדם יכו על חטא, הם מגיעים למועדון בית-הכנסת כדי לקנות תעודת ביטוח להמשיך וללכת בדרכי תעתועים! ואסביר: לא רק שהטקסט הזה מסית ומדיח את המחשבה מעיקרו של יום-הכיפורים, שהוא הכנעת הלב ותשובה כֵּנה לפני ה' יתעלה בלב נשבר ונדכה, אלא שהנוסח הזה מחדיר להמון את ההזיה שהם רשאים לשקר ולרמות, להבטיח הבטחות, להישבע לשקר, ובעיקר למלא את פיהם בהטעיות כז

בעבר הלא רחוק גם אני נפלתי שולל ביד האופנה החדשה והקלוקלת שהתפשטה בעולם – נסיעה לאומן בראש-השנה לקבר של נחמן הברסלבי. פעמיים נסעתי עם עוד עשרות אלפי יהודים מכל העדות והחוגים ושהיתי באומן שבאוקראינה בשני ימים-טובים של ראש-השנה. אך כיום, אחר שפקח השם את עיניי וקירבני לדרך האמת, ללמוד ולהשכיל את יסודות הדת, איני מבין כיצד הייתי כל-כך פתי וכיצד נפלתי ברשת הסכלות והטמטום, שהרי כל בר-דעת מבין שמנהג זה הוא פשוט עבודה-זרה בהתגלמותה. וכמה חבל שמאות אלפי יהודים נכשלים בכך ודווקא ביום ה

זכורני שניסיתי בעבר להתחקות אחר עומק השקיעה של ההמון בסימני ראש-השנה. כלומר, רציתי לבדוק האם מדובר רק בסמלים גרידא שנלוות להם תפילות לה' יתעלה, או שמא מדובר בטקס פגאני אשר נובע מאמונה עמוקה מאד שללא קיומו יבואו עלינו ייסורים וחולאים. ובכן, זכורני שביקשתי מבני משפחתי במעגלים הרחבים לבטל רק אחד מסימני ראש-השנה... התגובה הייתה קשה וכואבת, תגובתם החריפה העידה על-כך שהם מאמינים בכל ליבם, כמו רובו המכריע של עמֵּנו שמקיימים את הטקס הפגאני הזה, שבסימנים הללו תלויה הצלחתם במשך השנה! ו

מנהג פגאני נוסף שמקיימים המינים וצאצאיהם הוא מנהג התשליך, בראש השנה הולכים צאצאי המינים למקורות מים שונים ואפילו לבריכות המים הקטנות או למזרקות שבגנים הציבוריים הגדולים. שם הם מדמיינים שהם משליכים את כל מעלליהם ופשעיהם וחטאיהם למים, ויש אפילו ש"מהדרין" לזרוק אבנים לתוך המים, כדי להמחיש את השלכת העוונות. מקור המנהג הוא בדברי מוסא איסרלשלשת (הלכות ראש השנה תקפג), וזה לשונו: "והולכין אל הנהר לומר פסוק: 'ותשליך במצולות ים כל חטאתינו' וגומר". במשך הזמן הוסיפו עוד פסוק לפניו ולאחרי

בליל ראש השנה נאמרת בבית-הכנסת בחרדת קודש ובדבקות עילאית "תפילת הפרנסה". קריאתה הפכה למנהג קבוע כאילו הייתה יסוד מיסודות דתנו בבחינת ייהרג ואל יעבור! זכורני שהתארחתי פעם באחד מבתי-הכנסת של עמי הארצות (בעצם כולם כאלה...) ובעת קריאת "תפילת הפרנסה" (שנמכרת בסכומים הגבוהים ביותר), החזן הטיפש בגלימת הכומרים קרא אותה בקול מבעית ומחריש אוזניים, ואף עצר שניות ארוכות לפני המלה "דיקרנוסא" כדי "להרהר" בה כמו שכתוב בתכלאל של נתי העזתי. המקור לתפילה זו הוא בספר "פרי עץ חיים" (שער העמידה,

בחודש אלול פשטה בעמֵּנו הזית-מינות שכותרתה "המלך בשדה". בעבר ניגשה אלי בתי בהתרגשות כשהיא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה. בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה – הקב"ה. כאשר ראיתי ושמעתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילד

"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א). הקב"ה ציווה עלינו בתורה הקדושה לשמוע קול שופר בראש השנה, וכך נאמר בספר במדבר (כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [=תשרי] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". רבנו הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביאר מצוה זו (עשין קע), וכֹה דבריו: "הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום האחד בתשרי, והוא אמר

אחד ממנהגי המינות המפורסמים הוא שלא לישון בראש השנה, וזאת על-פי דברי מוסא איסר-לשלשלת בשולחן הגילולים (אורח המינים, הלכות ר"ה תקפג), וכך אומר הלשלשת שם: "וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש-השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא". בעקבות הלשלשת אומר שם משנה-ארורה, כך: "שלא לישן וכו' – משום דאיתא בירושלמי: 'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה'. והאר"י ז"ל [=המכשף הפגאני] אמר, שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך על-ידי תפילות ותקיעות [כלומר התקיעות נועדו לעורר את המלאך ולא לעורר אותנו לתשובה! והפ

דוגמה תז בויקרא (א, ב) נאמר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַייָ", ושם תורגם: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות מאד במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד, אונ

טרם שנמשיך בסקירת השרבוט לספר יצירה, אציע נא בפניכם את דברי רס"ג בסוף הקדמת פירושו לספר משלי, הואיל ומדבריו שם עולה, שכל ענייני בריאת העולם יש מאין, ואף עניינים מדעיים פחות טמירים ונשׂגבים מיצירת יש מאין, כולם הם בגדר הנסתרות שאין לעסוק בהן! הייתכן אפוא שרס"ג יֹאמר שאסור לעסוק בענייני יצירת יש מאין, ואף בדברים הקרובים לכך – ויחד עם זאת יקדיש חיבור שלם לפירוש ספר יצירה, אשר מתיימר לעסוק בבריאת יש מאין? היעלה על הדעת שרס"ג, אשר אסר לעסוק בענייני היצירה, יעז להתפרץ ולהתרברב בידי

הלכתי לכנס של ראובן אל-בז בקרית-שמונה, שם הצלחתי להבין את דברי ידידי א' דחוח-הלוי – שהמינים אינם מסוגלים לשאת את הרמב"ם, ואף-על-פי שהם מזכירים את שמו השכם והערב – מטרתם בזה היא לכסות על דמותו ולטשטש את אורו הבוהק שמאיים להכות אותם בסנוורים. תופעה זו נקראת "התכחשות", וכפי שהוגדר על-ידי מכון תמיר לפסיכותרפיה: "ההכחשה היא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע נזק לאגו כתוצאה מרגשות חרדה או אשמה אינטנסיביים [...] הכחשה נחשבת למנגנון הגנה פרימיטיבי [=ראשיתי] ומשמעותה אי-היכולת לתפוס מציאות מאי

כדי להבין את תעתועם הבא של המינים, עלינו ללמוד כמה דינים בהלכות טומאת מת. ובכן, שם בראש פרק כג, רבנו מלמד שכל הכלים שהם סתומים במכסה צמוד אשר מהודק בטיט וכיו"ב (='צמיד פתיל' – צמוד ומהודק) מצילים על כל מה שבתוכן מטומאת אהל המת. דהיינו, אם מת בבית מת, ויש בבית כלי שסתום בצמיד פתיל, הוא וכל מה שבתוכו – טהורים. ברם, חכמים גזרו על כלֵי חרס שסתומים במכסה צמיד פתיל, שהם יצילו רק אוכלים ומשקים וכלֵי חרס אחרים שנמצאו בתוכם; אולם, הם אינם מצילים כלי שטף (=כלי עצים וכלי מתכות וכיו"ב שנ

בעקבות המאמר: "מחפוד הרשע הוא-הוא פרעֹה", נשאלתי כך: על מה מבוססת האמירה הזו [שהופיעה במאמר שנזכר]: "כי האשכנזים שנתערבו בגויים ולמדו ממעשיהם הם ממילא ספק יהודים, וקרוב לוודאי שרובם המוחץ של אבותיהם כלל לא עמדו לרגלי הר סיני – אבל מחפוד, שאבותיו ואבות אבותיו לא נתערבו בגויים" וכו'. תשובה: חזקה היא שרובם המוחץ של האשכנזים אינם מזרע ישראל, וכדברי רבנו באיגרתו ליהודי תימן (עמ' כז): "ולפיכך יֵדע כל מי שסטה מדתו זה שניתן באותו המעמד הגדול, שאינו מזרע אותם האנשים, וכך אומרים [חכמים

ביום רביעי, כ בסיוון תשפ"ד התראיין שלמה מחפוד לרדיו "קול ברמה". מחפוד אמר דברי בלע, דברי מרגלים ארורים, דברים שבגינם נחתם דינו של עם-ישראל במדבר, דברי שנאה לצה"ל ולארץ-ישראל, דברי ביזיון וחרפה לעם-ישראל – כי מי שמתעב את צה"ל וממאן להשתתף בזכות ההגנה על הארץ והעם, בהכרח מבקש להחריב את ישראל! מחפוד חותר למעשה להשיבנו לגלות, וזאת מתוך השקפות מינות ארורות ושנאת ייעודנו הנורא להקים ולכונן בארץ-ישראל האהובה ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לאנושות כולה. וכאשר יוצאים דברים שכא

נשאלתי כך: מדוע הנך מתבטא בחריפות נגד רבי יונה מגירונדי, כאשר חזר בו מהמעשה שעשה נגד הרמב"ם בשריפת הספרים, ועוד כתב ספר שלם על תשובתו – שערי תשובה? מדוע לאחר שרבי יונה הודה על מעשיו וחזר בתשובה, עדיין הנך מגנה אותו? תשובה: כבר הרחבתי בעניינוֹ של השׂטן מגירונדי בסדרת המאמרים: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם", וכדי להקל עליך אפנה אותך לעיין בסיכום מעלליו בחלק ח בפרק "סוף דבר". לאחר שתלמד על פעולותיו הנוראיות של השׂטן מגירונדי תבין את עוצמת מינותו ושפל עוונותיו. אגב,

במאמר: "ישמעאל ועבדאללה: תרבות אנשים חטָּאים", נדונה טענתם של המינים הספרדים הנרצעים לפיה כת המינות החרדית פטורה משירות בצבא-ההגנה-לישראל ואפילו בשעת מלחמת-מצוה וסכנה קיומית לעמֵּנו – וזאת מכוח הפטור הדמיוני שיש לשבט לוי ממלחמת מצוה. כלומר, לפי ישמעאל אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה, שבט לוי היה שבט משתמט! במאמר נוסף זה, אוכיח שישמעאל אִבְּן עבדאללה הוא שקרן אִבְּן שקרן, ואם תתמהו ומדוע הנני עוסק שוב בישמעאל הטיפש? ובכן, מצאתי ראיה נוספת לדרך האמת, ולהבנתי מדובר בראיה חשובה, ו

זכורני שיחה שנערכה בעבר ביני לבין אחד מיושבי הישיבות, מדי שבת הייתי פוגש אותו והוא היה מתעניין בנושאים שונים במשנת הרמב"ם. שבת אחת הוא הטיל פצצה, הוא ראה שאני מתמקד ביסודות הדת וביסוד שלילת הגשמות בפרט, ובעקבות זאת הוא תמה עלי: הוא טען שיסוד שלילת הגשמות אינו בהכרח יסוד תורה שהרי חז"ל כלל לא עסקו בו. דהיינו, לפי אותו יושב בישיבה, אין ליסוד שלילת הגשמות מקור בדברי חכמים וכל-שכן שלא בדברי תורה. דבריו של יושב הישיבה ההוא עוררו אותי לפתוח בסדרת המאמרים: "אונקלוס – ראש פרשני האמת"