CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

היום, ב-טז בסיוון תשפ"ו, שוב פערה את פיה הלטאה הליטאית המוגלתית, וכך נאמר בכותרת שפורסמה באתר החדשות i24 אשר מצטטת את דברי המין המוגלתי והמבחיל דב לנדו: "האמירה המקוממת של הרב לנדו: 'ליבנו שותת דם על החרדה של האימהות והרעיות'". ואכן, ליבנו שותת דם על החרדה של האימהות והרעיות של בנינו אשר משרתים היום בגבול הצפון והדרום וביהודה ושומרון, אשר מסכנים את נפשם כדי שעם-ישראל יוכל לחיות בבטחה, וכדי שנוכל לקיים שגרת חיים בריאה ושמחה. על האימהות והרעיות אשר אינן יודעות את נפשן מחרדה מקו

במאמר זה הנני ממשיך לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, וכבר הסברתי במאמרים הקודמים בסדרה זו את מניעיי הראשונים והאחרונים לסקירת מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו. ובכן, בהמשך מבואו של קאפח למורה, הוא מקדיש פרק לתיאור כתבי-היד של המורה שהיו לפניו ומותח ביקורת על תרגומֵי המורה המשובשים שקדמו לו. א. כתבי היד שהיו לפני קאפח נוסח המקור המרכזי שקאפח נעזר בו הוא נוסח המקור שהוציא לאור ד"ר יששכר יואל (תרצ"א, 1931), נוסח זה מיוסד על מהדורתו של ד"ר שלמה מונק (תרט"ז, 1856).

העניין הראשון שרבנו עוסק בו בהלכות תשובה הוא מצות הווידוי. מדובר במצות עשה וכפי שנאמר בכרוז שם: "הלכות תשובה – מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה". בהמשך, בביאור הפרקים הבאים נעסוק בעז"ה בהרחבה במקומה של התשובה ביחס למצות הווידוי, כלומר בהמשך נלמד שהתשובה הינה למעשה תהליך והכנה הכרחית לקיום מצות הווידוי, וכל המתוודה בלא שעשה תשובה באופנים המוגדרים בהלכה, למעשה טובל ושרץ בידו, דהיינו מוסיף טומאה על טומאתו. ודרך אגב, בימינו הפכו את העיקר, דהיינו את הווידוי, לט

בעניין ספר-האופל נשאלתי כך: ראיתי את תלונותיכם על דברי ספר הזוהר בכמה נושאים (רוממות האל, ברכת הלבנה ועוד) וציפיתי למעט יושר אינטלקטואלי שהרי כל מה שכתוב בספר הזוהר מופיע בגמרא ובמדרשים באין-ספור מקומות [האמנם?] ולכן לא הבנתי: האם אתם כופרים בדברי חז"ל או שמא אתם מסבירים את דבריהם בצורה אחרת (כדעת הרמב"ם) – ואם כך, מדוע לא ניתן לקרוא את ספר הזוהר באותו אופן?! ולהבנתי זאת הייתה דרכו של הרב יוסף קאפח ז"ל. דברי חכמים וחידותם. שאם לא כן נמצאתם מוציאים שם רע לכל דברי חז"ל שתואמים

דוגמה שסט בשמות (לג, יא) נאמר: "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", מפשט הפסוק המינים עלולים לתעתע שהקב"ה ומשה דיברו כאשר פניהם זה כנגד זה, דהיינו יש להקב"ה לפי דמיונם הנואל פנים כבני האדם – ולכן אונקלוס, שהוא ממוסרֵי התורה-שבעל-פה, תרגם שם כך: "פָּנִים אֶל פָּנִים" – "מַמְלַל עִם מַמְלַל", דהיינו דיבור עם דיבור, ומטרתו בזה ללמד על ייחודיו

"וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יא, כא). טרם שאמשיך בסקירת הפירוש, אבקש ברשותכם לחזור להקדמת הפירוש לספר יצירה שבה הזייפן סוקר את תשע השיטות בעניין מציאות העולם. ובכן, שמתי לב לכך שהזייפן שחיבר את הפירוש לספר יצירה העתיק את ההקדמה הזו מפירושו הארוך של רס"ג לתורה שאינו נמצא בידינו, תוך שהוא תוקע בה את הזיותיו. וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, בראש פירוש רס"ג לתורה (עמ' טו), קאפח מעתיק בהערה את דברי רס"ג ש