CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דוגמה שפא בשמות (לד, ב) נאמר: "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר", ושם תרגם אונקלוס: "וְנִצַּבְתָּ לִי" – "וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי", והואיל וממילת "לִי" ניתן חלילה להבין שההתייצבות היא לי-בשבילי, דהיינו לשם איזו תועלת דמיונית לה' יתעלה שמו, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא כך הם פני הדברים, אלא ההתייצבות היא לפניו יתעלה, לפני מקום שכינתו. כמו כן, בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתתו יתעלה כגון במילת "לִי", אונקלוס מרחיק מא

טרם שנמשיך את סקירת ספר יצירה והפירוש העקוש שיוחס בשקר לרס"ג, אצרף לפניכם דברים שכתב ר' מאיר המעילי (פרובנס, המאה הי"ג) באגרתו נגד הקבלה הפגאנית. אגרת זו הובאה בספרו "מלחמת מצוה" (עמ' 232, דבריו אלו לא יצאו לאור ועדיין בכתב-יד), וז"ל: "וגם שמענו כי חובר עוד אליהם פירוש שיר השירים, וספר יצירה, והיכלות, ונכתבו שם דברים בדרך מינותם, ופירוש קהלת ושאר ספרים. דרשו וחקרו היטב, ואם הם בקרבכם – בערו אותם מן הארץ ולא יהיה לכם לפוקה, וחטטו אחריהם! כי כן ביערנו אנחנו הנמצאים בקרבנו". ואם

בגמרא תענית (כט ע"א) הובאה אגדה שמספרת סיפור מזעזע על חורבן בית-ראשון. אין להבין אגדה זו כפשוטה, מפני שבאגדה זו שיקעו חז"ל רעיונות עמוקים ומסרים של נחמה לדורות. הבנתה כפשוטה, מעבר לשיבושי המחשבה שהיא עלולה לדרדר אליהם, מחריבה גם את התובנות והמסרים החשובים והנעלים אותם ביקשו חז"ל להעביר לנו לדורות. והנה לפניכם לשון האגדה: "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין

בעקבות המאמר: "ביקורת משורש פורה ראש ולענה", כתב הכותב מכתב נוסף, שמו הבדוי הוא דוד כהן, אך הנני חושד שמדובר בלא פחות מרצון ערוסי הידוע בציבור אשר כותב לי ומנסה להשפיע עלי בדרך עקיפה ובשם בדוי – כי נכלוליות שכזו, נכלוליות ברמות כל-כך מפותחות ומתוחכמות לא ראיתי אצל שום אדם למעט אצלו. לבן הארמי בהתגלמותו. הפעם אביא את דבריו בשלמותם, ושימו לב לחלקלקותו של הנוכל, וכמעט שנפלתי בפח יקושו! וזה לשונו: רבי אדיר היקר, הרי אני מוחל וסולח לך על כל חיצי הגנאי שהפנית כלפי. ולא רק על מה שהי

להלן ביקורת שקיבלתי כנגד דרכו של אור הרמב"ם, ביקורת חריפה מאד שעטופה בתחילתה ובסופה בדברי נועם, אך לא שתי לבי לדברי הנועם ולא נתתים למצוא דרכים לליבי, כי דרך האמת היא זו שבראש מעייני, ותשובת אמת לא תיתכן אלא מתוך התמקדות בדברי הביקורת בלבד, ולכן השמטתי לקמן את דברי הנועם המתעתעים, והותרתי אך ורק את הביקורת. והנה דברי המבקר לפניכם: דומני שפספסתם תפיסה מרכזית בשיטת רבנו. כל בר בי רמב"ם לחד יומא יודע שהרמב"ם מחלק תמיד ובכל מקום את האומה (ואכן גם את האנושות) לשניים: ההמון והיחידי

ביום רביעי יז באדר ב תשפ"ד פורסמה כתבה באתר N-12, שכותרתה: "הרב משה צדקה: גם מי שלא לומד תורה לא יתגייס, בזה תלויה ההגנה של החיילים". מוסא המשומד ממשיך את דרכם של ישמעאל ועבדאללה למשפחת עיזֵּי יוסוף הסרוחים, לפיהם אם הממשלה תורה לגייס את יושבי הישיבות הם יעזבו בהמוניהם לחוץ-לארץ (הלוואי, וביערת הרע מקרבך). לאחר שישמעאל ועבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה פערו את פיהם הוסיף ופער את פיו החמור הספרדי התורן, חמור שטרם הכרתי אך כנראה מפורסם מאד בעולם המינות הספרדי הנרצע. ובכן, מוסא המשומד פע

על המאמר: "קם רבה שַׁחטֵיהּ לרבי זירא", התקבלה תגובת מינות, וזה לשונה: אני מודה שאני ימין על מלא, וגם מין על מלא-מלא, כך שאם תרצה תוכל לכנות אותי מין ולשים אותי בחבורה המכובדת של רש"י והראב"ד ור"י קארו וכו' אתה יותר ממוזמן. לענייננו: אני קורא את מאמריך, ואני חושב שמלבד השפה הבוטה אתה חוטא בחוסר הגינות\הוגנות בסיסי. הרמב"ם היה ענק, ממשה עד משה לא קם כמשה, גם ניסה לחדש חידושים לא מעטים ולשנות את מה שהיה מקובל ביהדות בתקופתו. וחשוב להבין את זה – הוא חידש לא מעט! גם מה שהוא כתב ב

אחד מחבריי נשאל בעניינים שונים אשר נוגעים לשאלת המאגיה הפגאנית אשר החריבה את עמֵּנו ותורתנו ובית-מקדשנו במשך אלפי שנים, והנה לשון המכתב לפניכם (ערוך מעט): אנא תקן אותי אם אני לא מדייק, לטענתך [לטענת חברי] אמונת ישראל הייתה נקייה ממיסטיקה ומאגיה עד להופעת "ספר האופל". כמו כן, לדבריך יש לקרוא את התנ"ך באופן מעמיק ולא פשטני (כגון דיברה תורה כלשון בני אדם או לשון הבאי...) ושאת דברי חז"ל חייבים לקרוא כמסר רוחני או חינוכי ולא כפשוטם (כמו הכת השלישית בהקדמה לפרק חלק). מאוד הייתי רוצ

מן האגדות הידועות והמפורסמות ביותר בקרב החרדים היא האגדה שבמסכת מגילה (ז ע"ב), ובה נאמר שיש להתבסם בסעודת פורים "עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן". במשך השנה, אלילי התֹּהו האורתודוקסים מעַנִּים ומייגעים את צאן מרעיתם בתורת מינות ארורה, ואונסים אותם בתעתועי רֶשע לטמטם את מוחם בהזיות פגאניות. ולכן בפורים, צאצאי המינים מרגישים צורך עַז להתפרק מכל ערֵמות ההזיות והגועל שמציפים אותם במשך השנה, וכידוע, הם מתפרקים ומשתַּטים ומשתַּכְּרים בפורים עד לשפל השפלות שבאיבוד צלם האלהים.

אחל בשאלה, מדוע דווקא החזיר נבחר להיות לסמל הטומאה והגיעול? והלא הוא חצי טהור! מדוע לא נבחרו לשם כך הכלב או החתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה? ובכן, החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", מסוכן בהרבה מן הכלב והחתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה, דווקא החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", דווקא הוא הפך להיות סמל הטומאה והתיעוב: דווקא בגלל שיש לו סימן טהרה חיצוני! ובאותה מידה יש להתייחס לבעלי המרדעות שמפארים ומרוממים את הרמב"ם ואף מנפנפים בחצאי אמיתו

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה

נשאלתי כך: עלה דיון ביני לבין חבר לדרך האמת: כיום אין מייחסים חשיבות לדיני טומאה וטהרה כיוון שבית המקדש אינו קיים, ולכן אין אנו טובלים לצורך טהרה. אולם, טבילת נידה קיימת גם היום. ועולה השאלה, לכאורה, מדוע היא צריכה לטבול? אם אין בית-המקדש קיים, היה עליה להתנקות מטינוף הדמים ולאחר-מכן תהיה מותרת לבעלה. חשוב לי לחדד נקודה זו מכיוון שחבר מדומיין של חברי הקשה לו מכאן, ורצה "להוכיח" לו בזה שטומאת הנידה היא טומאה "רוחנית". תשובה: להבנתי טבילת אשה לבעלה נועדה בראש ובראשונה לחזק ולבצ

לקמן קטע מתוך הספר "המהפך". ספר זה נכתב על-ידי זמיר, המין הידוע בציבור אשר מתעה את עמֵּנו אחרי התהו וההבל. בקטע לקמן הנחש השקט "מוכיח" שיש אמת בספר-האופל! וכיצד הוא מוכיח זאת? ובכן, הוא מנפנף בידיעה מדעית מרעישה שיש בספר-האופל, ידיעה מדעית ששום בן-אנוש לא יכול היה לדעת אותה בימי חיבור ספר-האופל – אלא-אם-כן כמובן ספר-האופל ניתן בנבואה. וזו היא ההוכחה לפי הנחש, שספר-האופל הוא ספר אלהי, שהרי רק בנבואה מאת ה' יתעלה ניתן לידע סוד שכזה. הסוד המדובר הוא בעניין נדידת היבשות. והנה דבר

"בכל כתבי-יד העתיקים ובכל לוחות העיבורים שבסידורי תימן, לעולם אין מחברים חֻקת ובלק, אלא אומרים בשבת ראשונה קרח וחצי-חקת, ובשניה חצי-חקת ובלק. וכן הוא בסידור רס"ג, וכן הוא במדרש-הגדול" (דברי השכיר בפירושו לספר אהבה, עמ' תשלט). וכך היא חלוקת העולים על-פי כתבי-יד תימן, כפי שהיא מובאת במהדורתו של קאפח למשנה-תורה: קרח וחצי-חקת: א) ויקח קרח (טז, א); ב) וידבר, דבר אל (יז, טז); ג) ויאמר ה', השב (יז, כה); ד) וידבר ה' אל אהרן (יח, ח); ה) ולבני לוי (יח, כא); ו) וידבר ה', זאת חקת (יט, א)

"בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" (משלי ד, יא), "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (קהלת ב, כו), "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (משלי ב, י). הואיל ובימינו רבים תועים לסבור שיש לזרוק את השכל, ושצריך להישמע לאליל דמיוני מזוקן או לאיזה גס רוח ממגדל השן, ראיתי לנכון להביא את דברי רס"ג בהקדמתו לספר משלי. מדבריו נלמד שאסור בשום-פנים-ואופן "לזרוק את השכל" כי השכל הוא פאר יצירת האדם, ובעיטה בו

אחד מן הטקסטים המפורסמים ביותר בעולם האורתודוקסי המהובל הוא טקסט האשכבה. מדובר בתפילה לה' שירחם ויחוס על המת ויכניסוֹ לחיי העולם-הבא ('ולחיי העולם-הבא יזמינהו') או שייתן לו חלק טוב יותר בחיי העולם-הבא אם הוא לא נדון לדיראון עולם ('וחולקא טבא לחיי העולם-הבא'), וכן שיקים אותו בתחיית המתים ('לקץ הימין יעמידהו'). תפילה זו זכתה לפרסום רב מפני שבאמצעותה משלשלים מזומנים לקופת בית-הכנסת ולכיסם של העסקנים והגבאים העוסקים במלאכתם "לשם שמים" (וראיתי גבאים אשכנזים שהתעשרו עושר גדול בעבור

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 18–21]. מאבקה של ההתאחדות לזכויות יהודי תימן לאחר קום המדינה את תולדות "התאחדות התימנים" ניתן לחלק לשני חלקים: לפני קום המדינה, ולאחריה. בדיוננו הקודם (אפיקים פא) התחקינו אחרי פעילויותיה של ההתאחדות בתקופה הגורלית של טרם-מדינה, והראינו לדעת היאך לחמו בציפורניים ובשיניים להשגת זכויותיהם של יוצאי-תימן, הן אלה שכבר היו ותיקים בארץ והן אלה שעדיין ציפו לגאולתם בחוץ-לארץ. ובמידה מסוימת אף השיגו הישגים ניכרים. היום, ממרחק של שנות-דו

דוגמה שפא בשמות (ד, כ) נאמר כך: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ", ושם פירש רש"י: "עַל הַחֲמֹר – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר: 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' [זכ' ט, ט]". ומכיוון שפירושו של רש"י מתיימר להיות פירוש פשטני מוצהר, וכך אכן מבינים אותו כל המינים וצאצאיהם שעוסקים בו, יש לתמוה תמיהה גדולה על ההזיה הזו

דוגמה שסט בשמות (ג, יט) נאמר כך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", ושם פירש רש"י: "לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ – ואין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא ייתן אתכם להלוך. ויש מפרשין: וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה – ולא בשביל שידו חזקה, כי מאז אשלח 'אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם' וגו' [ג, כ]". בפסוק הנדון נאמר: "וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה" מבלי לייחס אותה להקב"ה, ואף-על-פי-כן רש"י ב

ביום שלישי ז' באב תשפ"ג (25.07.23) הוגשה לשולחן הכנסת הצעת חוק-יסוד שכותרתה: "חוק יסוד לימוד התורה". יוזמי ההצעה הינם חברי הכנסת: משה רוט, ישראל אייכלר, יעקב אשר, אליהו ברוכי, משה גפני, יעקב טסלר ויצחק פינדרוס. כל אלה מינים ארורים שר"י. הצעת החוק הזו מבקשת לקבוע כחוק יסוד שני דברים: האחד הוא ש"לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי", והשני הוא "שמדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ולעניין זכויותיהם וחובותיהם, יראו במי שקיבלו על עצ

לאחר כתיבת חלק נה בסדרת המאמרים על רש"י נשלחה אלי תגובה, וזה לשונה: יישר כוחך על מאמריך בעניינוֹ של רש"י, ירדת עד תהום הבנת הפסיכולוגיה שמסתתרת מאחורי מאמיני העשיריות ומגשימי האלוהים! מאמריך מרתקים ומצמררים בו זמנית. חשבתי שאראה עשרות ומאות תגובות על מאמריך, הן לחיוב, הן לשלילה, אך עצם השתיקה הרועמת וחוסר התגובות המוחלט מכיוון הרבנות האורתודוקסית, רק מוכיחים עד כמה הנך צודק! חשבתי למצוא למשל תגובה מאיזה רב שׂכיר חשוב ובעל שם שיסתור את דבריך, או אולי איזה ראש ישיבה בעל שם שיקו

דוגמה שנה בשמות (א, א) נאמר כך: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" וכו', ושם פירש רש"י: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אף-על-פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: 'הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא' [יש' מ, כו]". ופירושו של רש"י סכלות, שהרי הפסוק בישעיה כלל לא מבקש ללמדנו שהקב"ה סוֹפר או קורא בשמות – אלא זהו משל לכך שהקב"ה שולט באופן מוחלט בכל הבריאה העצומה

היום, ב-טז בסיוון תשפ"ו, שוב פערה את פיה הלטאה הליטאית המוגלתית, וכך נאמר בכותרת שפורסמה באתר החדשות i24 אשר מצטטת את דברי המין המוגלתי והמבחיל דב לנדו: "האמירה המקוממת של הרב לנדו: 'ליבנו שותת דם על החרדה של האימהות והרעיות'". ואכן, ליבנו שותת דם על החרדה של האימהות והרעיות של בנינו אשר משרתים היום בגבול הצפון והדרום וביהודה ושומרון, אשר מסכנים את נפשם כדי שעם-ישראל יוכל לחיות בבטחה, וכדי שנוכל לקיים שגרת חיים בריאה ושמחה. על האימהות והרעיות אשר אינן יודעות את נפשן מחרדה מקו

במאמר זה הנני ממשיך לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, וכבר הסברתי במאמרים הקודמים בסדרה זו את מניעיי הראשונים והאחרונים לסקירת מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו. ובכן, בהמשך מבואו של קאפח למורה, הוא מקדיש פרק לתיאור כתבי-היד של המורה שהיו לפניו ומותח ביקורת על תרגומֵי המורה המשובשים שקדמו לו. א. כתבי היד שהיו לפני קאפח נוסח המקור המרכזי שקאפח נעזר בו הוא נוסח המקור שהוציא לאור ד"ר יששכר יואל (תרצ"א, 1931), נוסח זה מיוסד על מהדורתו של ד"ר שלמה מונק (תרט"ז, 1856).