CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה

נשאלתי כך: עלה דיון ביני לבין חבר לדרך האמת: כיום אין מייחסים חשיבות לדיני טומאה וטהרה כיוון שבית המקדש אינו קיים, ולכן אין אנו טובלים לצורך טהרה. אולם, טבילת נידה קיימת גם היום. ועולה השאלה, לכאורה, מדוע היא צריכה לטבול? אם אין בית-המקדש קיים, היה עליה להתנקות מטינוף הדמים ולאחר-מכן תהיה מותרת לבעלה. חשוב לי לחדד נקודה זו מכיוון שחבר מדומיין של חברי הקשה לו מכאן, ורצה "להוכיח" לו בזה שטומאת הנידה היא טומאה "רוחנית". תשובה: להבנתי טבילת אשה לבעלה נועדה בראש ובראשונה לחזק ולבצ

לקמן קטע מתוך הספר "המהפך". ספר זה נכתב על-ידי זמיר, המין הידוע בציבור אשר מתעה את עמֵּנו אחרי התהו וההבל. בקטע לקמן הנחש השקט "מוכיח" שיש אמת בספר-האופל! וכיצד הוא מוכיח זאת? ובכן, הוא מנפנף בידיעה מדעית מרעישה שיש בספר-האופל, ידיעה מדעית ששום בן-אנוש לא יכול היה לדעת אותה בימי חיבור ספר-האופל – אלא-אם-כן כמובן ספר-האופל ניתן בנבואה. וזו היא ההוכחה לפי הנחש, שספר-האופל הוא ספר אלהי, שהרי רק בנבואה מאת ה' יתעלה ניתן לידע סוד שכזה. הסוד המדובר הוא בעניין נדידת היבשות. והנה דבר

"בכל כתבי-יד העתיקים ובכל לוחות העיבורים שבסידורי תימן, לעולם אין מחברים חֻקת ובלק, אלא אומרים בשבת ראשונה קרח וחצי-חקת, ובשניה חצי-חקת ובלק. וכן הוא בסידור רס"ג, וכן הוא במדרש-הגדול" (דברי השכיר בפירושו לספר אהבה, עמ' תשלט). וכך היא חלוקת העולים על-פי כתבי-יד תימן, כפי שהיא מובאת במהדורתו של קאפח למשנה-תורה: קרח וחצי-חקת: א) ויקח קרח (טז, א); ב) וידבר, דבר אל (יז, טז); ג) ויאמר ה', השב (יז, כה); ד) וידבר ה' אל אהרן (יח, ח); ה) ולבני לוי (יח, כא); ו) וידבר ה', זאת חקת (יט, א)

"בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" (משלי ד, יא), "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (קהלת ב, כו), "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (משלי ב, י). הואיל ובימינו רבים תועים לסבור שיש לזרוק את השכל, ושצריך להישמע לאליל דמיוני מזוקן או לאיזה גס רוח ממגדל השן, ראיתי לנכון להביא את דברי רס"ג בהקדמתו לספר משלי. מדבריו נלמד שאסור בשום-פנים-ואופן "לזרוק את השכל" כי השכל הוא פאר יצירת האדם, ובעיטה בו

אחד מן הטקסטים המפורסמים ביותר בעולם האורתודוקסי המהובל הוא טקסט האשכבה. מדובר בתפילה לה' שירחם ויחוס על המת ויכניסוֹ לחיי העולם-הבא ('ולחיי העולם-הבא יזמינהו') או שייתן לו חלק טוב יותר בחיי העולם-הבא אם הוא לא נדון לדיראון עולם ('וחולקא טבא לחיי העולם-הבא'), וכן שיקים אותו בתחיית המתים ('לקץ הימין יעמידהו'). תפילה זו זכתה לפרסום רב מפני שבאמצעותה משלשלים מזומנים לקופת בית-הכנסת ולכיסם של העסקנים והגבאים העוסקים במלאכתם "לשם שמים" (וראיתי גבאים אשכנזים שהתעשרו עושר גדול בעבור