CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

על המאמר: "קם רבה שַׁחטֵיהּ לרבי זירא", התקבלה תגובת מינות, וזה לשונה: אני מודה שאני ימין על מלא, וגם מין על מלא-מלא, כך שאם תרצה תוכל לכנות אותי מין ולשים אותי בחבורה המכובדת של רש"י והראב"ד ור"י קארו וכו' אתה יותר ממוזמן. לענייננו: אני קורא את מאמריך, ואני חושב שמלבד השפה הבוטה אתה חוטא בחוסר הגינות\הוגנות בסיסי. הרמב"ם היה ענק, ממשה עד משה לא קם כמשה, גם ניסה לחדש חידושים לא מעטים ולשנות את מה שהיה מקובל ביהדות בתקופתו. וחשוב להבין את זה – הוא חידש לא מעט! גם מה שהוא כתב ב

אחד מחבריי נשאל בעניינים שונים אשר נוגעים לשאלת המאגיה הפגאנית אשר החריבה את עמֵּנו ותורתנו ובית-מקדשנו במשך אלפי שנים, והנה לשון המכתב לפניכם (ערוך מעט): אנא תקן אותי אם אני לא מדייק, לטענתך [לטענת חברי] אמונת ישראל הייתה נקייה ממיסטיקה ומאגיה עד להופעת "ספר האופל". כמו כן, לדבריך יש לקרוא את התנ"ך באופן מעמיק ולא פשטני (כגון דיברה תורה כלשון בני אדם או לשון הבאי...) ושאת דברי חז"ל חייבים לקרוא כמסר רוחני או חינוכי ולא כפשוטם (כמו הכת השלישית בהקדמה לפרק חלק). מאוד הייתי רוצ

מן האגדות הידועות והמפורסמות ביותר בקרב החרדים היא האגדה שבמסכת מגילה (ז ע"ב), ובה נאמר שיש להתבסם בסעודת פורים "עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן". במשך השנה, אלילי התֹּהו האורתודוקסים מעַנִּים ומייגעים את צאן מרעיתם בתורת מינות ארורה, ואונסים אותם בתעתועי רֶשע לטמטם את מוחם בהזיות פגאניות. ולכן בפורים, צאצאי המינים מרגישים צורך עַז להתפרק מכל ערֵמות ההזיות והגועל שמציפים אותם במשך השנה, וכידוע, הם מתפרקים ומשתַּטים ומשתַּכְּרים בפורים עד לשפל השפלות שבאיבוד צלם האלהים.

אחל בשאלה, מדוע דווקא החזיר נבחר להיות לסמל הטומאה והגיעול? והלא הוא חצי טהור! מדוע לא נבחרו לשם כך הכלב או החתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה? ובכן, החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", מסוכן בהרבה מן הכלב והחתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה, דווקא החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", דווקא הוא הפך להיות סמל הטומאה והתיעוב: דווקא בגלל שיש לו סימן טהרה חיצוני! ובאותה מידה יש להתייחס לבעלי המרדעות שמפארים ומרוממים את הרמב"ם ואף מנפנפים בחצאי אמיתו

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה

נשאלתי כך: עלה דיון ביני לבין חבר לדרך האמת: כיום אין מייחסים חשיבות לדיני טומאה וטהרה כיוון שבית המקדש אינו קיים, ולכן אין אנו טובלים לצורך טהרה. אולם, טבילת נידה קיימת גם היום. ועולה השאלה, לכאורה, מדוע היא צריכה לטבול? אם אין בית-המקדש קיים, היה עליה להתנקות מטינוף הדמים ולאחר-מכן תהיה מותרת לבעלה. חשוב לי לחדד נקודה זו מכיוון שחבר מדומיין של חברי הקשה לו מכאן, ורצה "להוכיח" לו בזה שטומאת הנידה היא טומאה "רוחנית". תשובה: להבנתי טבילת אשה לבעלה נועדה בראש ובראשונה לחזק ולבצ