זכורני שבעבר, כאשר עוד רק באתי בשערי בית-המדרש, פגשתי יהודי תימני שראה אותי נוטל ידיים ומברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה. הוא שאל אותי: "מדוע אתה מברך על נטילת ידיים לאחר הנטילה? והלא נטלת כבר! עתה לא נותר לך לברך אלא 'על ניגוב ידיים', ולא על נטילת ידיים". לא הבנתי מה הוא אומר, אך המחשבה לא הִרפתה משכלי, מדוע אני מברך "על נטילת ידיים" לאחר נטילת הידיים? והאם יש צדק בדבריו ועלי לברך "על ניגוב ידיים"?
במאמר זה נשיב על השאלה: מתי יש לברך על נטילת ידיים – לפני או אחרי נטילת הידיים? נעיין בסוגיית התלמוד שהיא המקור ההלכתי לדין זה, ונמשיך לראות כיצד הלכה זו באה לידי ביטוי במשנה-תורה להרמב"ם ולהבדיל אצל קארו הקראי המוטציה הפרו-אירופית.
א. סוגיית התלמוד
הסוגייה ההלכתית המרכזית בעניין זה נמצאת במסכת פסחים (ז ע"ב), ושם נאמר כך:
"דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? [=לדעת הכל, על-כל-פנים, מנין אנו לומדים שחובה לברך דווקא לפני עשיית המצוות?] דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. [...] בי רב אמרי: חוץ מטבילה ושופר.
בשלמא טבילא דאכתי גוברא לא חזי [=נניח לטבילה, שהרי הגוי עדיין לא ראוי לברך 'אשר קדשנו במצוותיו', מפני שהוא עדיין לא השלים את תהליך הגיור, ולכן הוא מברך לאחר הטבילה – אך מדוע שופר?] [...] [ומתקנים:] אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד אִתאמר [כלומר, גם על השופר יש לברך לפני עשיית המצוה דהיינו לפני התקיעה בשופר]. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".
נמצאנו למדים, כי המסקנה התלמודית היא, שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כלומר לפני עשייתן, חוץ מטבילת הגוי שבא להתגייר, מפני שלא יעלה על הדעת שהגוי אשר בא להתגייר ועדיין לא טבל והשלים את תהליך הגיור, יברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' שהרי הוא עדיין לא נתקדש ונצטווה. כמו כן, הכלל: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", מופיע בסוגיות נוספות בתלמוד הבבלי, ראו: פסחים קיט ע"ב, מגילה כא ע"ב, מנחות לה ע"ב.
ב. פסק רבנו הרמב"ם
כדרכו, רבנו הרמב"ם נאמן לפסק התלמוד והוא פוסק שיש לברך "על נטילת ידיים" לפני פעולת נטילת הידיים, וכֹה דבריו בהלכות ברכות (ו, ב): "כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית-שמע, בין לתפילה, מברך בתחילה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".
דברים ברורים ומפורשים אף יותר אנו מוצאים בדברי רבנו שם (יא, ה), וכֹה דבריו:
"וכן כל המצוות שהן מדברי-סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם, כגון מקרא-מגילה והדלקת נר-שבת והדלקת נר-חנוכה, בין מצוות שאינן חובה, כגון עירוב ונטילת-ידיים, מברך על הכל קודם לעשייתן 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות'".
ולא רק מצוות דרבנן, גם מצוות דאורייתא, על כל המצוות כולן מברך עובר לעשייתן בהתאם לכלל התלמודי שראינו לעיל, אלא-אם-כן מדובר במצוה שעשייתה נמשכת והולכת כגון הנחת-תפילין או התעטפות בטלית, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות ברכות שם בהלכה ז:
"העושה מצוה ולא בֵּרך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה, ולא ברך תחילה, חוזר ומברך אחר שנתעטף: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית', וכן מברך אחר שלבש תפילין: 'להניח תפילין', ואחר שישב בסוכה: 'לישב בסוכה' [משמע מדברי רבנו שאינו צריך לעמוד ולברך ולשבת, אלא מברך והוא יושב, וכמו שאינו צריך להסיר את הטלית או לחלוץ את התפילין כדי לברך וללבשם מחדש, אלא מברך והם עליו], וכן כל כיו"ב".
כלומר, לכתחילה גם במצוות שעשייתן נמשכת לאורך זמן יברך עליהן לפני עשייתן, אך הואיל ועשייתן נמשכת, עדיין ניתן לברך עליהן גם לאחר שהחל בהן – ואין בברכתן ברכה לבטלה החמורה כי עדיין המברך בגדר "עובר לעשייתן", שהרי הוא עדיין מקיים ועושה את המצוה.
אולם, אם הוא מקיים מצוה שעשייתה קצרה ומסתיימת מיד כמו נטילת-ידיים, אסור לו לחזור ולברך לאחר שנשלמה עשיית המצוה, וכמו שהרמב"ם מדגים בהלכה הבאה שם (יא, ח):
"אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה'. וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל ולא ברך – אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא בזה".
חשוב לציין, כי ברכות כידוע אינן מעכבות וכמו שראינו לעיל, כלומר, אם אדם קיים מצוה ולא ברך עליה, יצא ידי חובת קיום המצוה ואינו מברך עוד לאחריה. לפיכך, הדגשת רבנו לעיל באמרוֹ: "אינו חוזר ומברך אחר עשייה" אינה בגדר המלצה, אלא, אָסוּר לאדם לברך לאחר שנסתיימה עשיית המצוה, מפני שהוא מברך לדעת רבנו ברכה לבטלה, ולקמן נראה שמי שמברך ברכה לבטלה עובר על לאו מן התורה (לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא). נמצא, שאדם שנטל את ידיו בלא ברכה, לדעת רבנו אסור לו מן התורה לברך לאחר הנטילה.
רבנו חותם את פסיקתו בעניין זה בדברים ברורים ומפורשים, וכֹה דבריו בהלכה הבאה שם:
"אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם אלא טבילת הגר בלבד, שאינו יכול לומר 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה עד שיטבול, לפיכך, אחר שיטבול מברך 'על הטבילה', מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברכה".
דברי רבנו הללו וכל שאר דבריו לעיל, כולם מתואמים עם סוגיית ומסקנת התלמוד במסכת פסחים שראינו לעיל, ונאמן הוא רבנו לדרך המשנה והתלמוד, לדרך האמת ולדת האמת.
ג. נטילת ידיים של שחרית
ראינו בהלכה הראשונה לעיל, כי לדעת חז"ל ורבנו על האדם לברך לפני שהוא נוטל ידיים לאכילה או לקרית-שמע או לתפילה. וחשוב להדגיש, כי לדעת רבנו אין שום חובה ליטול ידיים מיד בקום האדם משנתו, ולדעת רבנו האדם יכול לקום בנחת, לברך ברכות השחר, לעשות את כל צרכיו, ולבוא לבית-הכנסת, ושם יברך "על נטילת ידיים" וייטול ידיו קודם התפילה. כי אין לדעת רבנו שום "רוח רעה" ששורה על הידיים, וכל אלה דמיונות והזיות לדעת רבנו, ומאן דקפיד קפדי בהדיה, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה. כלומר, מי שמקפיד על הזיות מאגיות פגאניות קפדי בהדיה מן השמים וסופו ללקות ולהיענש באותו הדבר שנתיירא ממנו...
וביתר ביאור: מי שמאמין בתוהו קפדי בהדיה מן השמיים והוא ייענש על הזיותיו, וכפי שרבנו אומר בצוואתו למורה על התועים ש"נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי-עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת". ורבנו ממשיך ומתאר את עונשם: "הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [=מהמורה] ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מֵהֶם [=מפרקי המורה] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [=יתגלה לעין כל ש"תורתם" אינה אלא סיגים] שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם". כלומר, ההשקפות הרעות הן סגולתם ורכושם של התועים אחרי ההבל, ומתוכן ובגללן יצמחו זרעי הפורענות לעונשם, "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם" (דב' לב, לה).
לדעת רבנו, עיקר מטרתה של נטילת הידיים לתפילה ולקרית-שמע או ללימוד התורה (אגב, חייב אדם לברך בכל יום את שלוש ברכות-התורה וללמוד או לקרוא תורה מעט לאחריהן, ולפני שיברך, וילמד או יקרא, חייב ליטול את ידיו בברכה, ראו: הלכות תפילה ז, יא – ונראה שנטילת ידיים לברכות-התורה ולימודה מועילה גם לתפילה ואינו צריך ליטול שוב את ידיו), היא הכנה רוחנית וגשמית לקראת יצירת הקשר עם בורא-עולם בבחינת: היכון לקראת אלוהיך ישראל, והמושג "רוח רעה" בכתבי-הקודש ובמדרשי חז"ל עוסק בעניינים אחרים לחלוטין:
לדוגמה, הרוח הרעה שה' שלח בין אבימלך לבין בעלי שכם הייתה למעשה חשדנות רבה שהובילה לשנאה ואיבה גדולה, ואלה גרמו בסופו-של-דבר לתחילת מימוש רצון ה', דהיינו לבגידת בעלי שכם באבימלך, וכך נאמר בספר שופטים (ט, כג): "וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ". והבגידה הזו הובילה למימוש רצון ה' הסופי להעניש את אבימלך ואנשי שכם על הריגת שבעים בניו של גדעון, וכך נאמר בפסוק הבא שם: "לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו", ואכן, בסמוך לרוח הרעה הזו כולם נהרגו.
עוד דוגמה, הרוח הרעה ששרתה על שאול המלך הייתה למעשה עונש מאת ה'. כלומר, ה' הביא על שאול מרה שחורה (דיכאון עמוק מאד) שנלוו אליה הפְרעות נפשיות וחרדות קשות, ואלה באו לידי ביטוי בטירוף אובססיבי בלתי נשלט להרוג את דוד ולהסיר את האימה העצומה שאחזה בשאול מפני איבוד הממלכה לרעו הטוב ממנו. וכך נאמר בספר שמואל א:
"וְרוּחַ יְיָ סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְיָ, וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ, יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ" (יח, יד–טז). "וַתְּהִי רוּחַ יְיָ רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא" (יט, ט–י).
וביחס לרוחות הרעות שנזכרו באגדות חז"ל, ובכן, ברור שמדובר במשלים ולא באיזו רוח רעה דמיונית – שהרי האמונה בקיומם של שדים ורוחות רעות למיניהם היא עבודה-זרה קדומה מאד, וכל אמונה בקיומה של עבודה-זרה, אפילו מבלי לעובדהּ הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. דהיינו מדובר בסעיף מסעיפי איסור עבודה-זרה, ובהמשך נרחיב בעניין חמור זה.
יתר-על-כן, שימו לב לפסק חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ז, ח): "ביום-הכיפורים ובתשעה-באב שאין שם רחיצה – אינו מברך 'על נטילת ידיים' ולא 'המעביר שינה מעיניי'". ואם "רוח רעה" שורה בשחר על הידיים, איך חז"ל העזו לבטל את הרחיצה? וכי לא חמירא סכנתא מאיסורא?
"יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם [...] לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דב' לב, טז–יז;כט).
ד. שֵׁעור המים לנטילת ידיים
אגב הדברים בעניין הברכה, נֹאמר דבר-מה בעניין שעור המים לנטילת ידיים. כידוע, בימינו יש המקפידים לנטול שלוש-פעמים כל יד (לפחות, ויש גם יותר מתוך חששם מאותה "רוח רעה"), ושופכים כמות גדולה של מים על ידיהם, וראיתי גם כאלה שממלאים שוב ושוב את הנַטְלַה כי לא הספיקה להם הכמות הגדולה שמכילה הנטלה. ובראות המתקדשים והמטהרים הללו את אנשי האמת שנוטלים כדין התלמוד: ביָצקם פעם-אחת בלבד על כל יד, וכמות קטנה בהרבה ממה שהם שופכים (ולקמן נלמד שדי אף ברביעית מים כדי לצאת ידי חובת נטילת ידיים) – חושבים הם את הנוטלים בהתאם לדין התלמוד כעמי הארצות, או אף כמזלזלים במצוות.
ולאותם המתקדשים והמיטהרים אומַר: שטומאת המחשבות הרעות וההשקפות המזוהמות לא יסורו מֵהֶם, ואפילו ישפכו על ידיהם את כל מי ים-הכנרת ומתקני-ההתפלה שבארץ-ישראל, אלא-אם-כן הם יטהרו את דעתם מזוהמת הדמיונות וההזיות. לפיכך, במקום להשקיע בטהרה מאגית פגאנית תוך שפיכת מים לשווא ותוך חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא – על האדם להשקיע בטהרה האמיתית והיא זיכוך וליבון נפשו מטינופי הדמיונות וההזיות המאגיות, שיסוד כולן בעבודה-הזרה הקדומה (ובעניין זה ראו: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם").
"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).
וכֹה דברי רבנו בהלכות ברכות (ו, ה) בעניין שיעור המים לנטילת הידיים:
"עד היכן נטילת ידיים? עד הפֵּרק. וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי הידיים. [...] יש לנוטל ליתן על ידיו מעט-מעט עד שייתן כשיעור, ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת – כשר".
שיעור המים הנדרש לשתי הידיים הוא שיעור רביעית, כלומר כמו חצי כוס חד פעמית קטנה! ומה שאומר רבנו ש"יתן על ידיו מעט-מעט", כוונתו לדעתי היא, שישפוך את המים בנחת וללא הפסקות, ובמלים אחרות, לא ייתן את המים על ידיו בשטיפה אחת חדה ומהירה.
נמצא, שיש ליטול ידיים כך: יברך "על נטילת ידיים", ולאחר מכן ישפוך על ידו האחת שיעור חצי רביעית בנחת, ולאחר מכן ישפוך חצי רביעית בנחת על ידו האחרת, ויָצא ידי חובת המצוה כראוי לדעת חכמי התלמוד ורבנו הרמב"ם נוחי נפש. וטהרת המחשבה חשובה אלף מונים מאשר טהרת הידיים, ואוי לו לאדם שמקפיד על טהרת ידיו בלבד, בעוד שכלו מזוהם בהבלי שווא ומדוחים, כי בזה מפריס פרסה הוא כלפי חוץ – בשופכו קיתונות של מים על טלפיו.
"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [ולפי הכתיב "אַחַר אחד" כדי ללמד שהם היו שטופים לא רק בזימת הנשים, אלא גם בזימת הגברים הכעורה ביותר]" (יש' סו, יז).
ה. נטילת לולב וביעור חמץ
אמנם, יש שני עניינים יוצאי דופן, והם נטילת לולב וביעור חמץ שמברך עליהם לכאורה לאחר עשייתן, אך מבט מדוקדק מעלה, שאף בהם הברכה היא עובר לעשייתן, כי העשייה בלולב היא הנענוע שהוא דרבנן, והעשייה בביעור חמץ היא הבדיקה שאף היא מדרבנן.
וכֹה דברי רבנו בהלכות ברכות (יא, יז):
"נטל את הלולב מברך: 'על נטילת לולב', שכיוון שהגביהוֹ יָצא ידי חובתו. אבל אם בירך קודם שייטול מברך: 'ליטול לולב' כמו 'לישב בסוכה'. מכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה [דהיינו לאחר שקיים את המצוה מן התורה ונותרה לו מצוה דרבנן] מברך 'על' העשייה. אבל נטילת-ידיים ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו מברך 'על השחיטה', ו'על כיסוי הדם', ו'על נטילת-ידיים'. וכך הוא מברך 'על ביעור חמץ', בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שֶׁמֵּעֵת שגמר בליבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו".
רבנו דן בהלכה זו בנוסח הברכה, ופוסק מתי יש לנקוט בלשון שמבטא פעולה שנעשית באופן מיידי לאחר הברכה, כגון "ליטול לולב" או "לישב בסוכה", ומתי יש לנקוט בלשון שמבטא פעולה כללית כגון "על נטילת לולב" או "על ביעור חמץ", וכיו"ב. רבנו מבאר, שבְּמָקום שהעשייה העיקרית כבר נתקיימה, כגון בְּמָקום שכבר הגביה את הלולב ויצא בו ידי חובת מצות לולב מן התורה, או במקום שכבר ביער את החמץ מליבו בביטולו ויצא ידי חובת מצות ביעור מן התורה, במקומות אלה על האדם לברך על עשיית המצוה בלשון כללי: "על" המצוה.
נמצא, שגם על הלולב והביעור אינו מברך לאחר עשיית המצוה, כי אינו מברך כדי לצאת ידי חובת המצוה מן התורה (שהרי כבר יצא ידי חובת המצוה מן התורה בשניהם), אלא כדי לצאת ידי חובת המצוה מדרבנן שעדיין לא נתקיימה והוא עובר לעשותה. וביתר ביאור, לאחר שהאדם מברך "על נטילת לולב" הוא עובר לעשיית המצוה מדרבנן שהיא נענוע הלולב, ולאחר שהאדם מברך "על ביעור חמץ" הוא עובר לעשיית המצוה מדרבנן שהיא בדיקת החמץ.
כמו כן, בעניינים שהם בגדר "דברי הרשות" כגון נטילת-ידיים ושחיטה וכיסוי הדם, לעולם מברך עליהם בלשון כללי "על" המצוה, וכמובן שמברך עליהם עובר לעשייתן, וכאמור לעיל.
ו. חומרת ברכה לבטלה
כבר ראינו לעיל, כי לדעת רבנו מי שקיים מצוה ולא בירך עליה, "אינו חוזר ומברך אחר עשייה", כגון אדם ששחט או כיסה את הדם בלא ברכה, אינו מברך עוד על השחיטה וכיו"ב. והוא הדין לנטילת ידיים, שאם אדם נטל את ידיו בלא ברכה אסור לו לחזור ולברך לאחר שנטל.
אולם, לא מדובר באיסור תורה קל או באיסור דרבנן, אלא, מדובר באיסור תורה חמור מאד לדעת רבנו. כי מי שמברך ברכה שאינה צריכה מברך ברכה לבטלה. וכל מי שמברך ברכה לבטלה עובר על לאו מן התורה, ולא על סתם לאו מן התורה, אלא על לאו שניתן לנו במעמד הר סיני בעשרת הדיברות והוא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמ' כ, ז; דב' ה, יא).
וכֹה דברי רבנו בהלכות ברכות (א, טו): "כל המברך ברכה שאינה צריכה – הרי זה נושא שם שמים לשווא, והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן".
דברים קשים ביותר, ומקורו של רבנו בתלמוד מסכת ברכות (לג ע"א), שם נאמר: "ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תישא".
נמצא אפוא, שמי שמברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה עובר לדעת רבנו על לאו מן התורה, ואסור לענות אחריו אמן. ויתרה מזאת, רבנו אף הִשווה את המברך ברכה לבטלה למי שנשבע בשם ה' לשווא! ועל חומרת שבועות השווא והשקר, ראו הלכות שבועות בראש פרק יב:
"אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא או על שקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון ומביא קרבן – אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כ, ו; דב' ה, י]: אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: '[וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר] וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה, יותר מכל העבירות. עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה; אף-על-פי שאין בו לא כרת, ולא מיתת בית דין – יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות".
והדיין השכיר יוסף קאפח, אשר חילל-שם-שמים במשך יובל שנים תמימות, מסביר בפירושו בהלכות ברכות שם, מדוע רבנו הִשווה את המברך לבטלה לנשבע לשווא דווקא, וזה לשונו:
"ונראה דמה שכתב רבנו כנשבע לשווא [...] לומר דאיסורא דאורייתא הוא, ושווין שתיהן לעניין שהשומע שבועת שווא או ברכה לבטלה בזדון, חייב השומע לנדות את הנשבע לשווא או את המברך ברכה לבטלה, וכמו שכתב בהלכות שבועות (יב, י)".
ברם, למרות חומרת העניין קאפח ותלמידיו ובראשם ערוסי, כולם ללא יוצא מן הכלל קמים לברך על ספרי תורה לבנים פסולים שנכתבו על דוכסוסטוס (הם מכזבים שמדובר בקלף, אך כל הקלפים של ימינו אינם אלא דוכסוסטוס, וגם אם היה באמת מדובר בקלף, ברור שהוא לא עובד בעפצים כדינא דתלמודא) – ומאין יש להם את עזות הפנים לידע את האמת ואף-על-פי-כן לברך ברכה לבטלה? ויותר חמור מזה, מאין יש להם את עזות הפנים להורות לרבים לברך ברכה לבטלה? ושגגת תלמוד עולה זדון, כל-שכן וקל-וחומר כשמדובר במזיד וביודעין.
ולתשומת לבו של ערוסי השכיר, הנני מצרף את דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: שגגת תלמוד עולה זדון [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב הָעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
ואם "המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק", כל-שכן וקל-וחומר המורה כנגד דרך האמת אף-על-פי שהוא יודע את האמת! וזה לא רק מסוג המזידים אלא מסוג המתעים את העם אחרי ההבל ביודעין, כדי לקיים את שׂררתם ומשׂכורותיהם וכוחם הפוליטי והכלכלי.
ויודע אני שערוסי מתחבא מאחורי השתיקה, כי אין לו מה לומר ובמה להצטדק, והשתיקה היא גם המפלט האחרון של השקרן והנוכל, לאחר שנסתתמו כל טענותיו והוּכחה נבלותו.
ונחתום פרק זה בדברי רבנו בהמשך הלכותיו שם (יא, יח):
"וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם ייזהר אדם מברכה שאינה צריכה ויַרבה בברכות הצריכות, וכן דוד אומר 'בְּכָל יוֹם אֲבָרֲכֶךָּ' [תה' קמה, ב]".
ז. שיטת קארו הקראי
קארו הקראי פוסק שיש ליטול ידיים ורק לאחר מכן לברך, כמו כן, הוא החליט שיש להקפיד וליטול את הידיים שלוש פעמים מפני "רוח רעה" ששורה עליהן, וזה לשונו (או"ח ד, א–ב):
"ירחץ ידיו ויברך: 'על נטילת ידיים' [...] וידקדק לערות עליהן מים שלוש פעמים, להעביר רוח רעה ששורה עליהן". ומעיר שם הט"ז (רוח רעה בעצמו ומאן דכר שמיה, פולין המאה הי"ז), וזה לשונו: "להעביר רוח רעה – דמקפיד אותו רוח עד שייטול ידיו שלוש פעמים".
מדברי הטיז וקארו הקראי עובדי האלילים עולות כמה השקפות ועוונות חמורים מאד:
1) קארו הקראי מורה לרבים לברך ברכה לבטלה! וכאמור, שגגת תלמוד עולה זדון.
2) קארו הקראי מחדיר בהלכה זו את ההשקפה שהחריבה את דת משה: תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי ג'וחא קארו העתיק מתוך אגדות חז"ל את ענייני הרוח הרעה שנאמרה בחולין קה ע"ב על מים אחרונים (וברור שחז"ל שם אמרו דברי גוזמא כדי לעורר את בני האדם להקפיד על מים אחרונים שמא יבואו לידי סכנה, שהרי זוהמת הידיים שבאה במגע עם העיניים עלולה לגרום לנזקים חמורים לעיניים), והחדיר אותה לתוך הלכה מעשית פשטנית יום-יומית.
והנה דברי רבנו על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן (מתוך הקדמת פירושו לפרק חלק):
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]. [...]
ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם [=יוצאי מצרים] שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדָּגים על המן: 'מָן הוּא' [שמ' טז, טו], 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה]".
3) קארו הקראי מחדיר השקפה אלילית מובהקת, שהרי האמונות בשדים ובַרוחות יסודן בקרב עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ודי באמונה בקיומם של השדים והרוחות אפילו מבלי לעבדם כדי לעבור על איסור חמור של עבודה-זרה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", וכן אומר רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ונצרף גם את דברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא". ואפילו קאפח השכיר אמר את האמת בעניין זה, לאחר שהסתיר אותה היטב בהערה נידחת בעמ' שמ לספר "תורת חובות הלבבות" מהדורתו (שמא תזיק לשׂררתו ולפרסומו ולאכילתו ולזלילתו מן התורה, ותביא עליו שדים ורוחות אורתודוקסים), וזה לשונו:
"שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה".
ולעיון נרחב באמונה הפגאנית בשדים, ראו: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים".
***
ברם, הוראתו של קארו הקראי חמורה אף יותר מכל האמור לעיל, שהרי קארו לא רק הודה באמיתת עבודה-זרה, דהיינו הוא לא רק הודה בקיומם של שדים ורוחות דמיוניים, הוא גם עובד את אותה הרוח הרעה הלכה למעשה! ומהי עבודתה? שישטוף האדם את ידיו שלוש פעמים! וכמו שאומר הטיז על ההלכה הזו: "דמקפיד אותו רוח עד שייטול ידיו שלוש פעמים".
ובמלים אחרות, לא מדובר כאן רק בסעיף מסעיפי עבודה-זרה כי אם בעיקר עבודה-זרה ותכליתה, כי מהות נטילת הידיים שלוש פעמים לפי דמיונם, היא הסרת ה"קפידא" של אותו רוח, וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם, ועשו פולחנים שונים כדי להסיר "קפידות" ונזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמד אותנו רבנו במורה (ג, ל):
"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, והוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה' [=אומה פגאנית קדומה], אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים ומניעת הייסורין וסילוק החולאים [...]
וכאשר נתפרסמו הדברים [=השקרים] הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים, ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".
ובמורה-הנבוכים (ג, לז) מוסיף רבנו ואומר כך:
"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות, מדמים [בהן] שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן מדמים שהם] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותן מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית [ואמר] כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".
ויש לשאול, היש רעה גדולה מנטילת ידיים שלוש פעמים כדי להסיר את נזקה של איזו רוח רעה דמיונית? ובמלים אחרות, היש רעה גדולה מזו שהדבר הראשון שהאדם עושה בתחילת יומו הוא רציעת אזנו ומחשבתו לעבודה-זרה כדי לסלק מעצמו נזק מאגי של רוח דמיונית?!
ואם הקפידו חז"ל על מי שדורש בִּשְׁלום חברו לפני התפילה, מה יאמרו על מי שעובד עבודה-זרה בראש מעשיו מיד בפקיחת עיניו?! ומי שנוהג כן, חותם של עבודה-זרה טבוע על כל מעשיו באותו היום, שהרי רבנו מלמד אותנו במורה-הנבוכים, כי השעות הללו הן הזמנים היקרים ביותר לעבודת האל יתעלה, והן מותירות רושם חזק על נפש האדם, וכֹה דבריו (ג, נא):
"אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות את המחשבה באותם העיתים היקרים בשום דבר אחֵר פרט לאותה העבודה השכלית [כי השכל הזה הוא המגע אשר בינינו לבינו], והיא ההִתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך [כלומר הַפְניית המחשבה ריכוזה וייחודה לה' יתעלה בלבד]".
ושם מביא רבנו דוגמה מדוד המלך ע"ה לעבודה שכלית זו: "ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז, ח], אומֵר [דוד המלך], אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף עין [=אפילו לרגע קט כהרף עין] בגלל מהירות תנועתה [=שהיא מוכנה ומזומנה מיד לכל חפצֵי האדם וצרכיו], ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול".
ונסיים פרק זה בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שם רבנו מסכם את האמונה במאגיה לכל גרורותיה ושלוחותיה, וכֹה דבריו:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
כל-שכן וקל-וחומר קארו הקראי, שלא רק האמין בדברים אלו וכיוצא בהן וחשב בליבו שמדובר בדברי אמת וחכמה, ולא רק שסבר שהתורה לא אסרה אותם – אלא לפי דמיונו התורה חייבה לעשותם! והוא לא רק בגדר של סכל ומחוסר דעת אלא הוא מתעה את העם אחרי ההבל.
וראוי להזכיר שוב ושוב לעצמנו את פסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו), כדי שנתעורר להבין את חומרת דינם של המינים המתעים את העם אחרי ההבל, המרחיקים אותנו מייעודנו להיות עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומנציחים את היותנו עם סכל ונבל:
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ]' [דב' יג, יח]".
ח. האם מי שנוטל ידיו מיראת רוח רעה חייב סקילה?
למדנו לעיל, שמי שעובד עבודה-זרה כדי שלא יגיע לו נזק הוא בגדר עובד עבודה-זרה, וכך היה דרך העבודה-הזרה הקדומה: לעָבדהּ כדי שלא יגיע נזק דמיוני לעובדיה התועים. ברם, בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) חז"ל ורבנו פוסקים שמי שעובד מיראה אינו חייב סקילה, וכֹה דבריהם:
"העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה: אם קיבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה, ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה,אך עובר על לאו וחייב מלקות מן התורה וכפי שנלמד לקמן]".
וברור שדינו של העובד מיראה חמור ממי שרק מודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, שהרי העובד מיראה גם מודה בה במעשיו וגם עובדהּ! ומה דינו של המודה בעבודה-זרה שהיא אמת? ובכן, לדעת חז"ל ורבנו הוא מחרף ומגדף את השם וכו', וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא אלא גם כופר בכל התורה כולה וכפסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...] הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
לאור האמור, מה יהיה דינו של מי שגם עובד מיראה? גם אם לא סקילה, הרי שעוון גדול מאד בידו והוא חייב בארבעים מלקות מהתורה, וברור שכוונת רבנו באמרוֹ בהלכות עבודה-זרה (ג, יא): "ואם עבדהּ [...] מיראה – פטור" מסקילה, אבל אסור מן התורה משום עבודה-זרה.
ונביא עוד ראיה לכך מההלכה הבאה אחריה שם:
[יא] "העובד עבודה-זרה מאהבה [...] או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה [...] אם קיבלהּ עליו באלוה – חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה – פטור [מסקילה] [יב] המגפף עבודה-זרה, והמנשק לה, והמכבד [=המטאטא] והמרבץ [=שוטף את הרצפה] לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו, עובר בלא תעשה[וחייב מלקות מהתורה], שנאמר: 'וְלֹא תָעָבְדֵם' [שמ' כ, ד], ודברים אלו [=כל מה שנאמר בהלכה הקודמת בעניין העובד מיראה או מאהבה, וכן המגפף והמחבק ועובד אותה "בדברי כבוד", כל אלה] בכלל עבודה[-זרה] הן".
נמצא, שמי שעובד מיראה וכו' הוא בגדר עובד עבודה-זרה מן התורה ואף חייב ארבעים מלקות מן התורה – שהרי לא יעלה על הדעת שדינו של מי שמלביש ומנעיל אותה לדוגמה, שחייב ארבעים מלקות מן התורה, יהיה פחוֹת חמור ממי שעובד אותה. קצרו של דבר, כל מי שעבד מיראה או מאהבה או עשה לה את "דברי הכבוד" הללו, אפילו אם לא קיבלהּ עליו באלוה – הרי הוא בגדר עובד עבודה-זרה, ואף שאין דינו סקילה, דינו ארבעים מלקות מן התורה.
ובל נשכח, שאם קיבלהּ עליו לאלוה, אף שעבדהּ מיראה בלבד – חייב סקילה!
סוף דבר
אסיים בשאלה שנשאלתי ובגלגוליה, וזה לשון השואל (ערוך מעט):
במהלך ויכוח שהתנהל עלתה הטענה הבאה: יוסף קארו רשם בסימן קנח שנהגו לברך אחרי הנטילה כיוון שהידיים עסקניות. כלומר, אי-אפשר לברך "על נטילת ידיים" לפני הברכה כיוון שהידיים עסקניות ואסור לברך טרם שייטול את ידיו. והואיל ואי-אפשר לברך "על נטילת ידיים" טרם הנטילה עצמה, ברכת "על נטילת ידיים" לאחר הברכה היא בגדר "עובר לעשייתן", שהרי אם יש חשש שהידיים עסקניות, דהיינו שהן נגעו בדברים מטונפים אז הדבר מעכב לברכה.
בנוסף, בתלמוד נאמר (סוטה ד ע"ב): "אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים – כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְיָ כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא' [יח' ד, יג]". האם נכון ללמוד מכך שעד שהאדם לא ניגב את ידיו הוא לא סיים את מצות נטילת ידיים, ולכן גם לפני הניגוב האדם הוא בגדר "עובר לעשייתן"? ולכאורה אין כאן ברכה לבטלה החמורה?
את שתי הטענות הללו טענו הטוענים בוויכוח האמור. עד כאן דברי השואל, וכך השבתי לו:
1) אם אי אפשר לברך אלא לאחר נטילת ידיים מפני שהידיים עסקניות, אז הייתה חובה ליטול ידיים לפני כל ברכה איזו שתהיה... וכי יעלה על הדעת שיש לנטול ידיים לפני שאדם מברך בורא פרי העץ? או בורא פרי האדמה? והלא חז"ל קבעו שכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח! והנה לפניך דברי חז"ל ורבנו מתוך הקדמת רבנו למסכת ידיים: "אבל פירות של חולין אין צריך להן נטילת ידיים, אמרו: 'הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח' [חגיגה יח ע"ב]".
2) אכן ישנה חובה הלכתית לנגב ידיים לאחר הנטילה, וכפסק רבנו בהלכות ברכות (ו, כא):
"צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידיים כאוכל לחם טמא".
ברם, אם הניגוב היה חלק ממצות נטילת ידיים, חכמים לא היו קובעים את נוסח הברכה "על נטילת ידיים" אלא "על טהרת ידיים". כלומר, חכמים תיקנו את נוסח הברכה "על נטילת ידיים" מפני שהברכה הזו נתקנה על נטילת הידיים ולא על ניגובן. כמו כן, אם היה ניתן לברך על נטילת ידיים גם לאחר הנטילה ולפני הניגוב חכמים היו מציינים זאת, כי זה חידוש גדול.
זאת ועוד, לְמה דומה טענתם השנייה של הטוענים? לטענה שניתן לברך "על השחיטה" גם לאחר פעולת השחיטה, שהרי גם בעניין פעולת השחיטה ניתן לטעון שמצות השחיטה טרם נגמרה! כלומר, עדיין נותרו חיובים רבים, כגון: כיסוי הדם, וניקור, ומליחה, וחליטה, ועוד.
והנה לפנינו פסק רבנו בעניין השחיטה בהלכות ברכות (יא, ח):
"אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה'. וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא ברך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא בזה".
בסוף דבריו רבנו קובע: "וכן כל כיוצא בזה", דהיינו: כמו שאסור לברך על השחיטה לאחר תום פעולת השחיטה, אף שיש פרטים רבים בעשיית מצות השחיטה שטרם נסתיימו, כך אסור לברך "על נטילת ידיים" לאחר פעולת הנטילה, אף שעדיין הנוטל לא ניגב את ידיו מן המים.
***
לאחר הדברים הללו ביקשתי מהשואל שיציין את המקור לדברי המתווכחים שנזכרו לעיל, והוא הִפנה אותי לדברי בעלי תוספות המינות שבמסכת פסחים (ז ע"ב), והנה דבריהם לפניכם:
"על הטבילה – [...] אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיו"ב, מותר לברך [=מותר? והלא חובה לברך מדרבנן לפני הטבילה, ורק בדיעבד יצא ידי חובת הטבילה מפני שאין הברכה מעכבת] [...] אף-על-פי-כן, אומר ר"י [=אחד מבעלי תוספות המינות שר"י] דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה, כיוון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו [האמנם?]. וכן בנטילת ידיים לא חילקו, בין נטילה של אחר בית-הכסא, דלא מצי לברך קודם [האמנם?]. מיהו, בנטילה יש טעם אחֵר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, כדאמרינן [בסוטה ד ע"ב] 'האוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא' [האמנם?]. ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר, דגברא לא חזי, דקודם שֶׁיֵּרד למים אינו צריך לברך, דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל [האמנם?]. ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דליבו רואה את הערוה [האמנם?]".
ועתה אתייחס בהרחבה לכל המקומות שבהם תמהתי על דברי התוספות הללו:
1) "אין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה, כיוון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך, לא חילקו". כלומר, הואיל ויש טבילה שמברכים עליה לאחר הטבילה, חז"ל התירו גם לכל שאר הטובלים לברך לאחר הטבילה – והיכן חז"ל אמרו את הדברים הללו? היכן הם "לא חילקו"?
2) "וכן בנטילת ידיים לא חילקו, בין נטילה שלאחר בית-הכסא, דלא מצי לברך קודם". כלומר, נטילת-ידיים דומה לטבילה במקווה, שהרי גם בנטילת-ידיים "מצאנו" נטילת-ידיים אחת שיש לברך עליה לאחר רחיצת הידיים, והיא נטילת הידיים שלאחר בית-הַכְסֵא – כי לשיטתם אי-אפשר לברך "על נטילת ידיים" מיד לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא, וחובה לנטול קודם את הידיים בלא ברכה, ורק לאחר מכן לברך "על נטילת ידיים". ולפי דמיונם, הואיל ו"מצאנו" נטילת-ידיים אחת שיש לברך דווקא לאחריה, אז מכך יש ראיה שחז"ל "לא חילקו", דהיינו שהם התירו לברך "על נטילת ידיים" לאחר נטילת ידיים גם לשאר נוטלי הידיים, כגון לאכילה ולתפילה וכו'.
ודבריו דברי שׁוֹטוּת גמורים, שהרי היכן חז"ל חייבו לנטול את הידיים בכלי לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא? או אפילו לרחוץ במים ללא כלי? והיכן הם אמרו שיש חובה לברך על נטילת-הידיים הזו? והיכן נאמר שהם "לא חילקו", דהיינו שמשום שהם התירו לברך "על נטילת ידיים" לאחר נטילת-הידיים ביציאה מבית-הַכְסֵא, לכן הם גם התירו לכל נוטלי הידיים לברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה בפועל? ולא רק שהתוספות העלילו על חז"ל שהם חייבו לנטול את הידיים בברכה לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא, הם הוסיפו והעלילו עליהם שהם אף תיקנו, מכוח ההיתר הדמיוני הזה, לכל נוטלי הידיים, ליטול ידיים, ולאחר מכן לברך "על נטילת ידיים".
ודבריהם הללו הם פלפולי מינות לולייניים וחלולים שנועדו להכשיר הזיות פגאניות.
3) "מיהו, בנטילה יש טעם אחֵר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, כדאמרינן [בסוטה ד ע"ב] 'האוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא'". לפי תוספות המינות ניתן לברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה בפועל, מפני שחכמים אמרו שמי "שאוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא". כלומר, הואיל ואסור לאכול את הלחם אלא לאחר ניגוב הידיים, נמצא שהמצוה טרם הסתיימה ולכן אפשר לברך גם לאחר הנטילה. ובכן, על הדברים שכבר אמרתי לעיל בעניין ההזיה הזו, יש להוסיף: שתוספות המינות סותרים את עצמם לעיל, שהרי בראש הדברים הם אומרים: "בנטילה יש טעם אחֵר לברך אחר נטילה קודם ניגוב", דהיינו חובה לברך "על נטילת ידיים" דווקא לאחר הנטילה. אך לפי "הטעם" שהם כותבים, לא מדובר בחובה אלא ברשות, דהיינו מותר לברך גם לפני הנטילה, שהרי כל שנאמר הוא שיש לנגב את הידיים...
4) "ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר, דגברא לא חזי, דקודם שֶׁיֵּרד למים אינו צריך לברך, דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל". בעלי תוספות המינות מוסיפים לההביל בתירוץ מטופש נוסף, לפיו בכל הטבילות חובה לברך "על הטבילה" לאחר הטבילה, מפני שכל אדם אינו ראוי לברך לפני הטבילה, ולא רק גֵּר שטרם טבל והוא בגדר גוי. ומדוע? מכיוון שיש לחשוש שמא הטובל יברך "על הטבילה", ופתאום הוא יגיע למים וייבהל, ולא יטבול, ונמצא מברך ברכה לבטלה. ולכן לפי השוטים הללו, יש לברך רק לאחר הטבילה, שמא לא יטבול.
ואין צורך לומר שההבלים הללו גם מנוגדים לפסק חז"ל ורבנו המפורש, לפיו אך ורק גֵּר מברך לאחר הטבילה שבה הוא נכנס לדת משה. כמו כן, יש גם כאן סתירה בדברי הטמבלים הללו, שהרי בתחילה הם אומרים: "ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר, דגברא לא חזי", דהיינו אסור לברך "על הטבילה" לפני הטבילה בפועל, ולאחר מכן הם אומרים: "דקודם שֶׁיֵּרד למים אינו צריך לברך", דהיינו רק "אינו צריך" – וזו עילגות וסכלות קשה מאד, שהרי אם יש חשש לברכה לבטלה, אז אין שום מקום לומר "אינו צריך" אלא אסור באיסור חמור לברך, אך אין היגיון בַּשּׁוֹטוּת. כמו כן, מי התיר להם לגזור גזירות כאלו מדעתם? שהרי הם אומרים: "דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל", ואין זכר לחשש המגוחך הזה בדברי חכמינו נוחי נפש.
ואם יש שוטים הפכפכים כאלה, אין שום בעיה, שלא יברכו לפני הטבילה, שהרי ממילא הברכה אינה מעכבת – והנה לפניכם פתרון פשוט מאד גם לחכמי-יועצי-אשכנז השוטים.
זאת ועוד, מדובר בצביעות איומה ונוראה, שהרי מדברי תוספות המינות כאן עולה, שהם כאילו חוששים מאד לברכה לבטלה! אך משום חששם לברכה לבטלה הם מורים לכל הטובלים לברך ברכה לבטלה! הראיתם סכלות גדולה מזאת? סכלות שמעידה על צביעות גדולה, שהרי אם הם באמת היו חוששים לברכה לבטלה, הם לא היו עושים את כל המאמץ הפלפולי המטופש הזה כדי להכשיר ואף לחיֵּיב לברך "על נטילת ידיים" ו"על הטבילה" לאחר קיום המצוה!
5) "ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דליבו רואה את הערוה". בעלי תוספות המינות קובעים שאסור לברך "על הטבילה" קודם הטבילה. ומדוע? ובכן, הואיל והטובל יורד לטבול ערום, לכן אסור לו לברך משום שליבו רואה את הערווה. ושוב הם חוששים לדברים שלא נזכרו כלל בדברי חכמים ע"ה. ואם היה אכן חשש כזה, דהיינו שהטובל יברך כשהוא ערום, אז חז"ל היו גוזרים על כל הטובלים לברך לאחר הטבילה, אך הם לא גזרו כן. לפיכך, גם להזיה הזו אין שום מקום, שהרי אין שום בעיה שהטובל יברך ויפשוט את בגדיו ויטבול.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי [=מחדירים השקפות מינות בפלפולים מתעתעים] אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם [פרזיטים וטפילים] כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
***
והנה לפניכם עוד שאלה חשובה שנשאלתי: נדמה לי שראיתי בסידור רס"ג שיש לברך לאחר נטילת-ידיים בשונה מדין התלמוד והרמב"ם. האם ייתכן כדבר הזה? וכך השבתי:
לדעתי לא יעלה על הדעת כדבר הזה, דהיינו שרס"ג יפסוק בעניין זה כנגד פסק מפורש של התלמוד הבבלי, ואכן, מצאתי שבעמ' צד בסידור רס"ג נאמר כך:
"ואחר שגמרנו [...] עלינו להתחיל ולבאר ברכת המצוות, והוא החלק השני, ונֹאמר: על כל המצוות המוטלות עלינו צריך לברך את שם ה' לפני עשייתן, כגון הציצית שקודם לבישתן מברכים: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית' [...] וכגון התפילין, כשמהדקים של היד על היד ושל הראש על הראש צריך לברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין', וכן כל המצוות חוץ מהטבילה שמברכים אחריה: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה'".
מדוע אפוא נפלה טעות בעניין זה? ובכן, בעמ' פח, לפני ברכת "על נטילת ידיים" של שחרית נאמר כך בערבית: "ובעקב גסל אלידין", ושם תורגם: "ואחרי רחיצת הידיים", דהיינו קודם רוחץ ידיו ולאחר מכן מברך. ברם, לאור הדברים המפורשים לעיל אין ספק שהמתרגם שגה, וכך יש לתרגם: "ואחרי-כן רחיצת הידיים", דהיינו לאחר היציאה מבית-הַכְסֵא שנזכרה שם, על האדם לקיים את מצות נטילת ידיים, וכמו שנאמר בעמ' צד, דהיינו שיברך וייטול את ידיו.
ואם לאחר בית-הַכְסֵא ידיו מזוהמות, והוא אינו יכול לברך "על נטילת ידיים", ירחוץ ידיו בלא ברכה, וכמו שנאמר שם בהמשך: "חוץ מרחיצת הידיים מן הזוהמה כי זה לשם ניקיון בלבד".
אמנם, חשוב מאד לציין, שיש בסידור הזה שמיוחס לרס"ג עניינים תמוהים מאד-מאד, ואין לי צל של ספק שהוא לא יצא מתחת ידי רס"ג כפי שהוא לפנינו היום, ואפילו בדוגמה הקלה שראינו לעיל יש תמיהה גדולה: איך יעלה על הדעת שרס"ג יורה לכל הטובלים כנגד דין התלמוד? דהיינו שעל כל הטובלים לברך לאחר הטבילה? ועוד תמיהה: איך ייתכן שרס"ג יאמר שיש לברך שוב על התפילין של ראש "להניח תפילין"? וכאמור לעיל: "כשמהדקים של היד על היד, ושל הראש על הראש צריך לברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין'".
בתמונה: עמדה לנטילת ידיים ברחבת הכותל. על הברזים תלויות נטלות לשימוש המבקרים.
התמונה מאת: Ralf Roletschek - נוצר על ידי מעלה היצירה; רישיון תמונה: GFDL 1.2.
שלום וברכה,
קראתי כעת את תשובתך, דבריך מאירים עיניים. תודה רבה. אם זה מעניין אחפש שוב את התוספות האלו, ואביא אותם.
מועדים לשמחה.
שלום, במהלך ויכוח שהתנהל ביני לבין בחורים שונים תמיד עלתה הטענה הבאה:
יוסף קארו רשם בסימן קנח שנהגו לברך אחרי הנטילה כיוון שהידיים עסקניות.
עובר לעשייתן במקרה הנל מתייחס לכך שלפני הניגוב עדיין המצווה לא הסתיימה. וממילא אם יש חשש שהידיים עסקניות כל הזמן או נגעו בדברים מטונפים אז הדבר מעכב לברכה ולכן עדיף לברך אחרי הנטילה ולפני הניגוב שעדיין לא הסתיימה המצווה.
ניסיתי לברר, האם יש מקור לכך שידיים עסקניות מעכבות ברכה ולא מצאתי. האם יש אפשרות ללמוד זאת כמו שעשו התוספות במסכת פסחים דף ז, שנראה שהשוו למצב של נטילה אחר בית הכיסא?
בנוסף ראיתי שהתוספות לומדים שם שבמסכת סוטה דף ד עמוד ב "האוכל לחם בלא ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא". משמע שאי הניגוב לא מספיק…